ליסט נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה להחזר קנס והוצאות ולפסיקת הוצאות הגנה מאוצר המדינה.

הרקע

המבקש הואשם בבית המשפט לתעבורה בנתניה בכך שביום 7/7/04 נסע במהירות של 129 קמ"ש בכביש שהמהירות המותרת בו היא 90 קמ"ש ובכך עבר על תקנה 54א' לתקנות התעבורה. המבקש הורשע בבית המשפט קמא (כבוד השופטת רות רז), לאחר ניהול הוכחות בעבירה, תוך שנקבע שהמהירות בה נסע הייתה 124 קמ"ש בלבד. ביום 22/10/06 נגזר על המבקש פסילת רישיון לחודש על תנאי למשך שנתיים וקנס בסך של 2000 ₪.

במהלך הדיון המשפטי ולבקשת ב"כ המשיבה הושתו על המבקש הוצאות בסך 500 ₪.

על פסק הדין של בית המשפט קמא הוגש ערעור שנשמע בפניי ביום 26/02/08. ביום 19/03/08 ובעקבות הדיון המשפטי הודיעה המשיבה, כי על אף שאינה מסכימה לאף אחת מטענותיו של המבקש, היא מסכימה לקבלת הערעור ולזיכויו של המבקש מהאשמה.

לאור הודעת המשיבה ניתן פסק דין ביום 19/03/08 המקבל את הערעור (פסק הדין ניתן כהחלטה ב"פתקית" על גבי הודעת המשיבה במערכת בית המשפט).

לטענת המערער פסק הדין לא נשלח אל בא כוחו ורק לאחר שזה פנה מיוזמתו למרכז המידע של בית המשפט נמסר לו כי תוכן פסק הדין אינו יכול להימסר באמצעות הטלפון אלא הוא יישלח אליו בדואר. משלא הגיע פסק הדין נתברר כי נשלח לכתובת לא מעודכנת. פסק הדין בסופו של יום הגיע למבקש רק במהלך חודש יולי 2008 ובקשה זו, המונחת לפניי, הוגשה ביום 31/7/08. ביום 1/8/08 התבקשה תגובת המשיבה. ביום 6/8/11 התקבלה תגובה (עו"ד אברס מפמ"מ) לפיה בכל הקשר להחזר הקנס אין התנגדות. בכל הקשור לפסיקת הוצאות משפט יש לפנות לבית משפט קמא ולקבל את תגובת התביעה המשטרתית. לאור תגובת המבקש ניתנה ביום 24/8/08 החלטה לפיה על משטרת ישראל להגיב לבקשה. מאחר שלא התקבלה תשובה, ביום 22/10/08 הוגשה בקשה נוספת למתן החלטה. ביום 23/10/08 לאחר שלא מצאתי שההחלטה הקודמת נשלחה למשטרת ישראל, ניתנה הוראה לפמ"מ להעביר ההחלטה למשטרת ישראל. ביום 27/10/08 ניתנה הודעה לתיק (עו"ד אמנון זוסמן מפמ"מ), כי העביר את הבקשה לעו"ד מלי פישר ר' שלוחת תביעות נתניה.

מסתבר שהעניין לא הסתיים בשנת 2008. בחלוף למעלה משנתיים, חידש המבקש פנייתו והגיש ביום 16/2/11 בקשה נוספת להורות על פיצוים בסך של 7,304 ₪ ועל החזר הוצאות שהושתו עליו בבית משפט קמא בסך של 500 ₪. בסופו של יום הגיעה תגובה שבה נטען, בין היתר, שיש להעביר את ההחלטה לבית משפט קמא שדן בתיק.

הבקשה

המבקש עותר מבית המשפט להפעיל סמכותו בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז 1977 (להלן: "חוק העונשין") ולהורות לאור פסק הדין המזכה, כי ישולמו למבקש הוצאות הגנתו בעילה כי מלכתחילה לא היה יסוד לאשמה, או לחילופין, כיוון שקיימות נסיבות אחרות המצדיקות זאת. עוד עותר המבקש כי יושב לו הקנס ששילם בסך 2000 ₪ ו- 500 ₪ הוצאות ששילם במסגרת הליך זה.

נימוקי הבקשה

המבקש טוען, כי יש לקבל בקשתו וזאת מהטעמים שלהלן:

ראשית, טוען המבקש, כי לא היה יסוד לאשמה כיוון שלמשיבה לא הייתה שום ראיה קבילה להוכחת אשמתו. התמונה, שהייתה הראייה היחידה באמצעותה ביקשה המשיבה להוכיח אשמתו לא הייתה קבילה משדרך השגתה לא עמדה בתנאי הקבילות הקבועים בסעיף 27א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ובתקנה 166 לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 . הבעייתיות הייתה נעוצה בכך שבידי המשטרה לא היה את האישור המתאים להצבת המצלמה במקום בו הוצבה.

לא זו אף זו, שטענה זו נטענה כבר בבית המשפט קמא למן ישיבת ההוכחות הראשונה בה היה מיוצג בפעם הראשונה במסגרת ההליך בידי עורך דין. המשיבה התנגדה בתוקף לטענה זו תוך שציינה בפני בית המשפט קמא נתונים עובדתיים לא נכונים ואף ביקשה להשית על המבקש הוצאות. כתוצאה מהתנהלותה זו של המשיבה נדחתה הטענה מבלי שבית המשפט קמא התייחס אליה והמבקש הורשע.

זאת ועוד, משהבינה המשיבה במסגרת הליך הערעור, כי אין בידיה כל ראיה קבילה להוכחת אשמה נתנה הסכמתה לקבלת הערעור. אומנם, המשיבה הקפידה להדגיש, כי "איננה מסכימה" לאף אחת מטענות המבקש טרם נתנה הסכמתה לקבלת הערעור. יחד עם זאת, קשרה הסכמתה זו "להערותיו של בית המשפט". בהקשר זה, מדגיש המבקש, כי הערות בית המשפט נסבו על התמונה שאיננה קבילה וזאת מהטעם שהאישור שהוצג בפני בית המשפט קמא אינו היה חתום על ידי הסמכות המתאימה.

המערער טוען, כי אילו טענתו הייתה מתבררת על ידי בית המשפט קמא היה בכך משום להוביל לזיכויו כבר בישיבה הראשונה ובכך היה נחסך זמן שיפוטי יקר וזמנם של עדים. עוד בטרם ישיבת ההוכחות הראשונה פנה בא כוחו של המבקש למשיבה על מנת שזו תעביר לו את האישור להצבת המצלמה במקום בו הוצבה. עד ליום הדיון לא הוצג אישור מסוג זה וכל שנטען בדיון על ידי המשיבה בנוגע לכך היה כי בהתאם לנוהל הרי שניתן אישור כללי להצבת המצלמה על ידי ראש מת"ן. לאחר הדיון, שהתנהל בערעור, התברר כי על הנוהל כלל לא חתום ראש מת"ן - עובדה שהובילה לזיכוי. אמנם נדמה, כי אין המדובר בהטעיה מכוונת אולם מדובר במסירת פרטים לא נכונה, שהיא לכל הפחות רשלנית והיה בה כדי להרשיע את המבקש.

עוד טוען המבקש, כי בית המשפט קמא דחה דיון שהיה קבוע, על אף הסכמת בא כוחו לחקור את העד מטעם המשיבה ורק לאחר מכן להעלות את טענותיו בדבר ההתיישנות ואי קבילות התמונה. אולם, למרות הסכמתו זו, שניתנה כדי לא לבזבז מזמנו של העד, דחה בית המשפט קמא את עדות השוטר, שהפעיל את המצלמה ולבקשת המשיבה הטיל עליו הוצאות בסך 500 ₪ (במשפט ברירת קנס של 750 ₪).

הנה כי כן, המבקש טוען, כי מראשית ההליך, שהתנהל בפני בית המשפט קמא, הציע לדון בדבר הנוהל וחוסר הקבילות עוד בטרם שמיעת העדויות אולם טענתו זו לא התקבלה. גם טענתו בדבר "אין להשיב לאשמה" נדחתה על ידי בית המשפט קמא, אשר קבע כי הנוהל שהוצג בידי התביעה עומד בתנאי תקנה 166 תוך שלא התייחס כלל לטיעון לפיו הוא לא חתום על ידי הסמכות הדרושה בתקנה. לאחר שהתקיימה פרשת ההגנה קבע בית המשפט, כי המבקש אשם בדין ואף גזר את עונשו. על כך הוגש הערעור.

במסגרת הערעור שב וחזר המבקש על טענותיו באשר לאי קבילות התמונה. לאחר שהמשיבה שמעה הערותיו של בית המשפט דנא ניאותה להסכים בכתב לזיכוי המבקש.