לוץ נ' מדינת ישראל

החלטה

לפניי בקשה להורות על ביטולו של דו"ח חניה מחמת התיישנות ולעיכוב הליכי הגביה בגין הדו"ח.

למבקש שתי טענות חלופיות: האחת, כי העבירה בגינה ניתן הדו"ח התיישנה זה מכבר, והשנייה, כי עונש הקנס בגין העבירה התיישן אף הוא, ועל כן לא ניתן לפעול לגבייתו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

לעניין טענת המבקש להתיישנות העבירה – העבירה נושא הבקשה הינה עבירת קנס מסוג ברירת משפט אשר בוצעה ביום 13/6/2006. לפי ס' 225א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: החוק), עבירת קנס מתיישנת בחלוף שנה ממועד ביצוע העבירה, אלא אם הודעת תשלום הקנס נמסרת לנאשם בתוך פרק זמן זה. מדברי המבקש עצמו עולה כי הודעת תשלום הקנס נמסרה לו במועד כלשהו לפני יום 15/3/2007, בו שלח את בקשת ביטול הדו"ח למשיבה. משנדחתה בקשתו לביטול הדו"ח ביום 9/5/2007, ומשלא שילם המבקש את הקנס או ביקש להישפט על העבירה נושא הדו"ח במועדים הקבועים בחוק, הרי שלפי ס' 229(ח2) לחוק הקנס נושא הבקשה הפך חלוט ביום 9/6/2007, והחל מיום זה רואים את המבקש כאילו הורשע בבית משפט ונגזר עליו העונש הנקוב בהודעת תשלום הקנס. לפיכך, אין בידי לקבל את טענת המבקש להתיישנות העבירה.

לעניין טענת המבקש להתיישנות העונש – כפי שנקבע בפסיקה, הסמכות לדון בטענה שעניינה התיישנות עונש הקנס נתונה לבית משפט אזרחי, ולא לבית משפט לעניינים מקומיים בהיותו בית משפט פלילי הדן בעבירות בלבד (לעניין זה ראו ע"פ 3482/99 אריה פסי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים); ה"פ (ת"א) 201211/05 שי מנדלוביץ נ' עיריית ת"א (פורסם במאגרים המשפטיים)). על כן, לבית משפט זה אין סמכות להכריע בטענת המבקש להתיישנות העונש.

נוכח האמור לעיל, בקשה נדחית.

המזכירות תשלח העתק מהחלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, ט"ו תמוז תשע"א, 17 יולי 2011, בהעדר הצדדים.