לופוליאק נ' גרבר ואח'

פסק דין (מתוקן)

בפני תביעה לתשלום שכר וזכויות סוציאליות בגין תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבעים או מי מהם, שנמשכה כ- 26 חודשים ובגינה, כל על פי הנטען, לא שולמו לתובעת שכר ותנאים סוציאליים כדין.

עיקר העובדות הצריכות לעניין :

התובעת אזרחית מולדביה, נכנסה לישראל במועד שלא הוברר בפני, על פי אשרת עבודה בתחום הסיעוד. עובר להעסקתה אצל הנתבע 1 עבדה התובעת אצל מטופל אחר, ככל הנראה באיזור חיפה ובנסיבות שלא הובררו עד תום, החליטה לעבור לעבוד באיזור בתל אביב.

הנתבע 1 יליד 1919 , הוכר בגין מצבו הבריאותי ובהיותו ניצול שואה, כמי שזכאי להעסיק עובד סיעוד זר. עם זאת, אין חולק כי במועדים הרלוונטים לתביעה הנתבע 1 לא נזקק לעובד סיעוד במשרה מלאה, והסתפק בעזרה בבישול ובעבודות משק הבית בהיקף מצומצם.

על רקע האמור, הוסכם בין התובעת לבין הנתבע 1 בחודש אוקטובר 07 כי התובעת תעבוד אצל הנתבע 1 פעמיים בשבוע, ביום שני וביום חמישי, כ- 5 שעות בכל יום (כ- 10 שעות בשבוע), וביתר השבוע תהיה חופשית לעבוד אצל אחרים בעבודות ניקיון. כפי שנפרט להלן, בין הצדדים קיימת מחלוקת ביחס לתמורה שסוכמה בין הצדדים וששולמה בפועל לתובעת בגין עבודתה אצל הנתבע 1.

הנתבע 2 הוא בנו של הנתבע 1. בין הצדדים קיימת מחלוקת האם התובעת עבדה בביתו של הנתבע 2 ובאיזה היקף, והאם הנתבע 2 היה מעסיקה של התובעת בעבודתה אצל אביו, הנתבע 1.

התובעת סיימה את עבודתה אצל הנתבע 1 בחודש דצמבר 2009, בנסיבות שלגביהן קיימת מחלוקת בין הצדדים.

טענות הצדדים :

לטענת התובעת היא עבדה אצל הנתבעים מיום 17/10/07 ועד ליום 1/1/10 לסירוגין על פי הפירוט הבא :

מידי יום שני וחמישי עבדה אצל הנתבע 1 בביצוע עבודות ניקיון, 5 שעות בכל יום,(סה"כ 10) שעות בשבוע שעבורן לא קיבלה כל תמורה (לטענת התובעת התמורה היתה הזכות לשהות בארץ מכח היתר ההעסקה שהחזיק הנתבע 1).

מדי יום שני אחר הצהריים למשך 4 שעות עבדה בנקיון בביתו של הנתבע 2, שהינו בנו של הנתבע 1 וזאת בתמורה לשכר בסך 35 ₪ לשעה ובתוספת 20 ₪ על חשבון נסיעות. לטענת התובעת אחת לחודש נמנע ממנה שכר עבור עבודתה אצל הבן בתוענה כי עבודתה היא בעבור "ביטוח רפואי".

לטענת התובעת היא פוטרה מעבודתה לאחר שהנתבעים דרשו ממנה סכום בסך 2,000 $ לצורך תשלום עבור תאגיד כ"א לשם הסדרת המשך העסקתה. משסירבה התובעת לשלם את הסכום, הנתבעים פיטרו אותה מעבודתה, וזאת בלא הודעה מוקדמת.

לטענת הנתבעים, הוסכם בין התובעת לבין הנתבע 1 כי בתמורה לעבודתה (בהיקף 10 שעות בשבוע, ישולם לתובעת שכר בסך 40 ₪ לשעה, וכי השכר הנ"ל כולל דמי נסיעה, הבראה וחופשה שנתית.

לטענת הנתבעים, התובעת עבדה בביתו של הנתבע 2 פעמיים בלבד בכל אחת מהפעמים למשך 4 שעות (פעם אחת לפני ראש השנה ופעם אחת לפני ראש השנה האזרחית). לטענתם פרט לשתי ההזדמנויות הללו התובעת לא עבדה אצל הנתבע 2.

אשר לנסיבות סיום העבודה, לטענת הנתבעים התובעת התפטרה מעבודתה לאחר שהוברר כי חלה התדרדרות במצבו של הנתבע 1 והיא התבקשה לעבוד כמטפלת סיעודית צמודה. התובעת סרבה, והבהירה כי אין בכוונתה לשנות את מתכונת עבודתה שכללה שעות רבות בהן השתכרה מעבודות ניקיון אצל מעסיקים אחרים.

עדויות הצדדים

התובעת הגישה את כתב התביעה לאחר שנעצרה על ידי רשות ההגירה, ובנסיבות שנוצרו נשמעה עדותה בהליך של גבית עדות מוקדמת.

מטעם הנתבעים העידו הנתבע 2 וכן מר בן ציון (סלווה) דה לוי, ששימש כבעלים וכמנכ"ל תאגיד כ"א שבו נרשמו התובעת והנתבע 2 בשנת 2009. הנתבע 1, שהגיש תצהיר מטעמו, לא התייצב למסירת עדות בבית משפט וזאת לנוכח התדרדרות במצבו הרפואי, בהיותו מעל גיל 90, לאחר שבץ מוחי מחמת דימנציה.

ביום 11/3/13 הגישו הנתבעים בקשה לפטור את הנתבע 1 מהתייצבות לחקירה על תצהירו, מן הטעם שחלה התדרדרות במצבו לאחר שעבר שבץ מוחי והוא סובל מדימנציה. הנתבעים ביקשו כי תצהירו של הנתבע 1 יתקבל לתיק מבלי שיידרש להיחקר עליו.