פסק דין
בפני תביעה בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת בתאונה מיום 3.3.09.
התובעת, ילידת שנת 1949, סייעת לרופא שיניים במקצועה. בזמנים הרלבנטיים לעבודה עבדה התובעת כסייעת לרופא שיניים בשני מקומות, במשרות חלקיות. האחת אצל דר' י. גיל ואילו השנייה אצל דר' בר דיין גלעד. כנטען בכתב התביעה, התאונה ארעה ביום 3.3.09, כאשר במהלך עבודתה של התובעת במרפאת השיניים של דר' יהודה גיל, נתבקשה התובעת על יד דר' ולדינגר מריאן, רופא שיניים שכיר במרפאתו של דר' י. גיל, לגשת בדחיפות למחסן המרפאה, בכדי להביא עזרים רפואיים. התובעת פנתה אל המרפסת בה ממוקם מחסן התרופות ולשם כך נדרשה לעבור דרך חדרו של דר' גיל. לאחר איסוף העזרים הרפואיים, פנתה התובעת בחזרה לחדר הטיפולים ותוך כדי הליכתה נתקלה בסוודר אשר נפל מקולב. כאשר התכופפה התובעת להרים את הסוודר שנפל, רגלה הימנית נתקלה בכיסא הטיפולים של דר' גיל הממוקם במרכז החדר וכתוצאה מכך היא נפלה ונחבלה. בזמן התאונה נכחו בחדר המרדים, 2 סייעות, דר' גיל ומנהלת האדמיניסטרציה של המרפאה.
בהתאם לתעודת חדר המיון מיום 3.3.09 אובחנה התובעת כסובלת מרגישות בברך ימין ללא שברים, נפיחות או סימן לחבלה חיצונית. התובעת שוחררה לביתה עם המלצות לשני ימי מנוחה, נטילת נוגדי כאבים, רגל מורמת, קירור מקומי וביקורת אורטופד תוך שבועיים. בבדיקה מיום 16.3.09, אובחנה התובעת כסובלת מנפיחות של שוק וקרסול ימין והמטומה בשלבי ספיגה.
התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל) כתאונת עבודה.
לתובעת נקבעו נכויות זמניות ולאחר נקבעה נכות בשיעור של 10% לצמיתות, כפי שיפורט בהמשך.
מומחה מטעם בית המשפט, דר' צבי גורן, קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 14.5% לפי הפירוט כלהלן: 5% לפי ס' 48(2)(א) בגין מצב לאחר חבלה סיבובית של ברך ימין, ממנו נותרה אי יציבות צדית קלה ו- 10% לפי ס' 48(2)(ז)(1) בגין קרע של המיניסקוס הפנימי.
הצדדים חלוקים ביניהם לעניין חבות הנתבעים בנזקי התובעת, נזקי התובעת, גובה הנזק ושיעור הפיצויים.
טענות הצדדים:
לטענת התובעת, מאז התאונה היא סובלת מאי יציבות בעמידה וממגבלות תנועה קשות לרבות הגבלה וקושי רב בירידה ועליה במדרגות, בכניסה ויציאה מרכב, עמידה ממושכת ובביצוע פעולות בסיסיות. לטענתה, בשל מגבלותיה כתוצאה מהתאונה, היא נאלצה לעזוב את עבודתה אצל דר' גלעד החל מחודש 9/10. כן לטענתה, מאז התאונה היא פסקה מעבודתה אצל דר' גיל כסייעת ועבודתה שם כעת, אדמיניסטרטיבית בלבד. התובעת טוענת כי המדובר בתאונה אשר האחריות הבלעדית לקרותה מוטלת לפתחן של הנתבעות, ביחד ולחוד, אשר במעשיהן ובמחדליהן גרמו לפגיעתה. לטענתה, הנתבעות התרשלו כלפיה כאשר לא הנהיגו שיטת עבודה בטוחה, לא הדריכו אותה ולא פיקחו על עבודתה באופן כזה שלא תהא סכנה לשלומה ובטחונה של התובעת. לטענתה, הנתבעות, הפרו חובות חקוקות המוטלות לפתחן ובין היתר את ס' 49 לפקודת הבטיחות בעבודה הקובע כי "בחדר העבודה יותקנו ויקוימו מעברים נאותים" וכי "המעברים בחדרי העבודה ויתר המעברים והמדרגות בבניין יהיו ללא הפרעה של חומרים, חפצים, ציוד או כלים".
לטענתה, נכותה התפקודית כתוצאה מהתאונה גבוהה מנכותה הרפואית.
לטענת הנתבעות – החברה המנהלת את מרפאת השיניים וחברת הביטוח אשר ביטחה אותה באותה העת, אין באירוע בכדי להטיל עליהן חבות. לחלופין, לטענתן יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור של 100% או קרוב לכך. לטענתן, הנזקים הנתבעים על ידי התובעת הנם מוגזמים וחסרי אחיזה במציאות והתובעת לא עשתה די לצמצום נזקיה.
הנתבעות טוענות, כי מתיעוד רפואי עולה כי עובר לתאונה סבלה התובעת מבעיות אורטופדיות קשות אשר הקשו על תפקודה. הנתבעות טוענות כי בעברה, התלוננה התובעת כי היא סובלת מזה שנים מכאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל שמאל עד לכף הרגל וכי בשאלון קבלה ליחידת שיכוך כאב בביה"ח, ציינה התובעת כי היא סובלת מכאבים בצד שמאל של הישבן עד לכף הרגל וכי הכאב נורא ומונע ממנה לשבת על כיסא יותר מעשר דקות ולעמוד מעל חצי שעה, היא נעזרת בכדורים לשיכוך כאביה וישנה פחות משעתיים בלילה. לטענתן של הנתבעות, בעיות אלו הן הגורם הישר והבלעדי למגבלותיה של התובעת. לטענת הנתבעות, קיימות אף סתירות מהותיות בגרסת התובעת באשר לאופן קרות התאונה, כאשר מצד אחד טענה כי המקום היה צפוף ובשל כך נפלה ומצד שני טוענת כי מעדה בעת שהתכופפה להרים סוודר שנפל מהקולב. הנתבעות טוענות כי הפעם ראשונה בה הועלתה גרסת התובעת בדבר סיבת הנפילה היא בכתב התביעה, כשלוש שנים לאחר האירוע. לטענתן, התובעת הכירה היטב את המרפאה, מקום עבודתה וככל שנפגעה הרי שהדבר ארע בשל חוסר זהירותה. עוד טענו הנתבעות כי סיכון של נפילה הנו סיכון שכיח וטבעי ועובדת הנפילה אין בה בכדי להצביע על רשלנות של הנתבעות. עוד טוענות הנתבעות כי הנכות שנקבעה לתובעת במל"ל, נקבעה לה במסגרת ערעור על הליך קודם, בו נקבע כי לא נותרה נכות צמיתה כלל ולא הופעלה תקנה 15 בעניינה של התובעת. לטענתן, אין קשר בין עזיבתה של התובעת את עבודתה אצל דר' בר דיין, לבין התאונה ולראיה התובעת התפטרה רק כשנתיים לאחר התאונה.
דיון:
אופן התרחשות התאונה :
לעניין זה, עדות התובעת באשר להתרחשות התאונה לא נתמכה בעדויות נוספות ועל כן המדובר על עדות יחידה של בעל דין כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א- 1971.
ההלכה היא כי ביחס לעדות כזו יש לנקוט בזהירות יתירה בטרם אימוצה (ראה: ת.א. חיפה 719/96 דיאב נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ ת"א (מחוזי חי') 719/96 סלאח דיאב נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ, תק-מח 2002(3), 8929.
בהתאם להלכה לעיל ולאחר שבחנתי בקפידה את עדות התובעת ואת חומר הראיות שבפני מצאתי כי קיימות בה סתירות המעלות ספקות באשר לגרסתה ביחס לתאונה ולאופן התרחשותה.
התובעת מציגה בכתבי טענותיה תיאור כללי ומעורפל, לפיו כאשר פסעה לכיוון חדר התרופות על מנת להביא ציוד רפואי, היא נתקלה בסוודר מוטל על הרצפה וכאשר התכופפה להרימו, רגלה הימנית נתקלה בכיסא שהיה בחדר וכתוצאה מכך נחבלה.
בכתב התביעה תוארה התאונה כלהלן: