לוי נ' משרד עו"ד: אשר דובב ואח'

החלטה

אין ספק, כי לא ניתן לקבל או לאשר מצב בו תשלל מן המבקש הזכות לערער על החלטת המפרק בתביעת החוב שהגיש. אין צורך להכביר מילים, כי מצב שכזה, שמשמעו שלילת זכות הגישה לערכאות והפיכת מפרק בפירוק מרצון לערכאה שאין עליה זכות ערעור, הינו בלתי נסבל, וסותר את העקרונות הבסיסיים ביותר של הדין.

מאידך גיסא, עולה בנסיבות המקרה השאלה, באיזו דרך צריך לפעול המבקש להגיש ערעור, וזאת בכדי שיוכל למצות את זכותו לזכות ביומו בערכאות. הבעייתיות בעניין זה נוצרת נוכח העובדה, כי כאשר בפירוק מרצון עסקינן, קל וחומר פירוק הנשלט בידי בעלי המניות, הרי שהחברה נשוא ההליך אינה חדלת פרעון, ומפרקה אינו "ידו הארוכה של בית המשפט" (קרי, של בית המשפט של חדלות פרעון). למעשה, מפרק שכזה הינו מינוי של בעלי המניות, על כל המשתמע מכך.

במצב דברים כזה עולה השאלה, כיצד תפורש הוראת הדין אשר עוסקת בעניינו של נושה אשר בחר להגיש תביעת חוב למפרק בפירוק מרצון (להבדיל מהאפשרות לתבוע בערכאות, באשר כנגד חברה בפירוק מרצון לא חל עיכוב הליכים אוטומטי). במצב כזה, קובעת פקודת החברות כי הוא זכאי לערער על ההחלטה בפני בית המשפט.

השאלה הניצבת בפני הינה, כיצד לישב את הסתירה כביכול בין שתי המוסמכות דנן.

דומה, כי בנסיבות המקרה הפתרון הראוי הינו לעשות שימוש בסמכות המוקנית לבית המשפט של חדלות פרעון מניה וביה, להעביר את הדיון בערעור, במידת הצורך לערכאה מתאימה אחרת – ובנסיבות המקרה שבפני, לבית הדין לעבודה.

אכן, בדרך-כלל מבוצע מהלך שכזה מקום בו ערעור של נושה מעלה מסכת עובדתית סבוכה באורח חריג ביותר, אשר אינה הולמת דיון בפני בית המשפט של חדלות פרעון. אלא, שאף אם זוהי הסיבה הנפוצה יותר להעברת ערעורים, הרי שאין היא בגדר "הסדר שלילי" המונע העברה מסיבות אחרות, וזאת במקרים מיוחדים המתאימים לכך.

יוצא, כי בפני ערעור שעוסק במגוון סוגיות מדיני העבודה; החברה המעסיקה אינה חדלת פרעון, ואין למקרה שבפני כל נגיעה לדיני חדלות פרעון, או דרישה למומחיותו המיוחדת של בית משפט זה.

אי לכך, הרי שהפתרון הנכון והצודק ביותר, הוא שימוש בסמכותי להעביר את הדיון בערעור לבית הדין לעבודה, וכך אני עושה.

המזכירות תודיע למערער את החלטתי.

בנסיבות המקרה, אין אני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, י"א חשון תשע"א, 19 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.