לוי נ' מבטח סימון סוכניות לביטוח בע"מ ואח'

החלטה

מבוא

לפניי, תביעת התובע כנגד הנתבעות. במבוא לכתב התביעה, הוגדרה "מהות התביעה" כ: "נזיקין/רשלנות/אובדן כושר עבודה/ביטוח". במסגרת הסעדים עותר התובע ל: "פיצויים וצו הצהרתי". יאמר כי התובע שילם אגרה בגין תביעה ל"נזקי גוף" בלבד.

המחלוקת שבין הצדדים, הינה בשאלת שיעור האגרה שעל התובע לשלם והאם ניתן לעתור לסעד הצהרתי.

התובע הגיש תביעתו כנגד הנתבעים כדלקמן: הנתבעת 1 – סוכנות לביטוח (להלן: "סוכנות הביטוח"); הנתבעת 2 – חברה לביטוח (להלן: "מגדל"); הנתבעות 3–4 – מעבידותיו לשעבר של התובע (להלן: "המעבידה"). [הסוכנות, מגדל והמעבידה יקראו להלן לשם הקיצור: "הנתבעות"].

לטענת התובע, סוכנות הביטוח שהינה שלוחתה של מגדל, הרכיבה ובנתה עבורו הצעת תיק ביטוח פנסיוני מורכב הכולל – שילוב של ביטוחי מנהלים, קרן פנסיה וביטוח קבוצתי לאובדן כושר עבודה במגדל. הצעה זו הפכה ביום 1.11.04, להיות להצעה מחייבת. (להלן: "הפוליסה").

התובע הועסק ע"י המעבידה מיום 1.12.1993 ועד ליום 31.12.07.

במחצית שנת 2008 לערך, חלה התדרדרות במצבו הרפואי של התובע. לטענתו, מאז חודש אוגוסט אותה שנה, הוא נמצא באובדן כושר עבודה מלא. התובע פנה למגדל בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח, בגין אובדן כושר עבודה וכן לתשלום פנסית נכות. לטענתו, להפתעתו הוברר לו כי ביטוח אובדן כושר עבודה פקע, וכי פנסית הנכות הינה בסכום הנמוך באופן ניכר, מהסכום שהיה עליו לקבל. כן הוברר לו, כי לא ניתן לו פטור בגין תשלום הפרמיה. לטענתו, לראשונה באותו מועד נודע לו כי עם פיטוריו פקע הרכיב בגין אובדן כושר עבודה, מאחר ולא נמסר לו כי עליו לדאוג לרצף כיסוי ביטוחי.

התובע עותר לפיצוי ולסעדים כדלקמן:

פיצוי עבור נזקים מיוחדים החל מחודש נובמבר 2008: עבור הפסד לעבר, בגין שווי גמלת אובדן כושר עבודה חודשי; הפסד לעבר, בגין הפסד שווי פנסית נכות חודשית בשיעור של 11.75% מהשכר החודשי הממוצע, ובניכוי הפנסיה המשתלמת לו בפועל; הפסד לעבר בגין הפסד שווי שחרור מתשלום פרמיה; פיצוי בגין הפגיעה הנפשית שנגרמה לו; הוצאות עבור טיפול נפשי;

פיצוי בגין נזקים כלליים: פיצוי בגין נזק שאינו ממוני; פיצוי בגין נזק נפשי לעתיד;

צו הצהרתי המצהיר כי איבד לצמיתות את כושר עבודתו, וכי על הנתבעות לפצותו בעתיד מדי חודש בחודשו, עד הגיעו לגיל הפרישה בהתאם לרכיבים בגינם תבע פיצוי בגין נזק מיוחד;

לחילופין, יתבקש בית המשפט לחייב את הסוכנות לפצותו, בגין כל הנזקים הנובעים מרשלנותה ו/או מחדלה, לרבות הפיצויים המפורטים לעיל.

הנתבעות עתרו למחיקת התביעה מחמת אי תשלום אגרה. לאחר שהובאו לפניי טענות הצדדים, בהחלטתי מיום 11.11.12 נקבע כי על התובע לשלם את האגרה בגין הנזק המיוחד, ולכמת את שווי הסעד ההצהרתי, שאם לא כן, הסמכות העניינית נתונה לביהמ"ש המחוזי ולא לביהמ"ש השלום. התובע הגיש בר"ע על ההחלטה ובהסכמת הצדדים הוחזר הדיון למתן החלטה, לאחר שתשמע גם עמדת המדינה באמצעות הפרקליטות.

הפרקליטות הגישה עמדתה והתובע השיב לתגובה.

תמצית טענות הצדדים

תמצית טענות הנתבעות והמדינה

אמנם עסקינן בתביעה נזיקית, אולם אין עסקינן בנזקי גוף, אלא בתביעה כספית;

תקנה 2(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות) תשס"ז-2007 (להלן: "התקנות") מורה כי האגרה תשולם בהתאם לפרט שסכומו הגבוה ביותר;

על התובע הטוען לזכויות ששווין הכספי בעל ערך רב, לכמתן ולעתור לסעד אופרטיבי ועל כן אין להעתר לבקשתו לסעד הצהרתי בלבד;