לוי נ' בראשי ואח'

החלטה

בפני בקשת רשות להתגונן.

1.המשיב 1 (להלן: "התובע") הגיש כנגד המבקשים והמשיבים הפורמאליים (להלן ביחד: "הנתבעים") תביעה כספית על סך של 1,525,926 ₪. עפ"י הנטען בכתב התביעה, התובע הינו זוכה בתיק הוצאה לפועל המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה לגבייתו של חוב פסוק שניתן במסגרת פסק דין בבית משפט השלום בירושלים. החייבים בתיק ההוצאה לפועל הם לביא בר חברה לעבודות ופיתוח בע"מ, בראשי אהרון ובראשי גאולה. הגב' גאולה בראשי ז"ל (להלן: "המנוחה") הלכה לעולמה ביום 22.5.09 ועל-פי צוואתה מיום 12.4.07 יורשיה הם המבקשים והמשיבים הפורמאליים 1, 2, 4, 5. בהתאם לצוואתה של המנוחה נכסי עזבונה כוללים: מחצית מזכויות הבעלות בנכס ברח' יהודה 20 בירושלים; נכס ברח' אגריפס 66 בירושלים ונכס ברח' יהושע ביצור 1/1 בירושלים.

בהסכם פשרה בתיק מס' 23884-04-11, אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בירושלים, נקבע כי המשיב הפורמאלי 1, נכדה של המנוחה, יהיה היורש היחיד של הזכויות בנכס ברח' יהודה 20 בירושלים. עוד נקבע, כי מחצית הבית ברח' יהודה 20 שייך לעזבונו של משה בראשי ז"ל, בעלה של המנוחה, וכי הנכס ברח' אגריפס 66 בירושלים שייך אף הוא לעזבונו של משה בראשי ז"ל.

2.התובע טוען כי הסכם הפשרה מהווה "הסכם בין יורשים" על-פי סעיפים 7 או 110 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, במסגרתו הוצאו נכסים מעזבונה של המנוחה והוספו יורשים נוספים, במטרה להבריח נכסים מן העזבון. עוד טוען התובע, כי ביום 29.2.12 נכרת הסכם בין הנתבעים לבין לוי אריה ולוי שרה, שלפיו רכשו האחרונים את הזכויות בבית ברח' יהודה 20 בירושלים בתמורה לסך של 8,000,000 ₪. התובע טוען כי מאחר שהתמורה שהובטחה לנתבעים בגין מכר "נכס העזבון" עולה על גובה החוב בתיק ההוצאה לפועל מוטלת על הנתבעים החובה לסלק את חובות העזבון לפני חלוקת נכסי העזבון.

3. המבקשים טוענים כי אינם יורשיה של המנוחה, הגב' גאולה בראשי ז"ל, ועל כן לא היה מקום להגיש נגדם תביעה. אמנם נכון הדבר כי על-פי צוואתה של גאולה בראשי ז"ל היו המבקשים יורשים ןאף הגישו בקשה לקיום הצוואה, ואולם נאלצו לוותר על קיום הצוואה בשל רישום עובדות לא נכונות בצוואה ובכלל זה זיהוי מוטעה של נכסים וכן בשל נסיבות עריכת הצוואה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי הנכס העיקרי שהיה לעזבון המנוחה הוא חלק מהזכויות בבית ברח' יהודה 20 בירושלים. טענת התובע כי הסכם הפשרה הוציא נכסים מעזבון המנוחה אינה נכונה, שכן על-פי טענת חלק מן הצדדים היו למנוחה זכויות ברבע מהבית ברח' יהודה 20 בירושלים, בעוד שבהסכם הפשרה סוכם כי העזבון זכאי לקבל מחצית הזכויות. בכל מקרה לא ביטל הסכם הפשרה את זכויות המנוחה בבית ברח' יהודה 20.

עוד טוענים המבקשים, כי הבית ברח' יהו'ה 20 נמכר תמורת 8,000,000 ₪, ועל כן חלקה של המנוחה הוא 4,000,0000 ₪. לאחר כיסוי ההוצאות צפוי להישאר סך של כ-1,250,000 ₪ ומכאן שיש די והותר כספים כדי לסלק את החוב לתובע. מכל מקום, המבקשים לא קיבלו ולו שקל מכספי עזבון המנוחה.

4.כידוע, מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו: ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995), בעמ' 675. לפיכך נפסק כי גם מי שההגנה שבפיו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל מתן רשות להתגונן. במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אין בית המשפט רשאי לקבוע עובדות או לקבוע מהימנות עדויות ואף טענה שהעלה הנתבע בעל-פה כנגד מסמך בכתב יכולה לבסס הגנה לכאורה (זוסמן, בעמ' 675-676, 678). ככל שהנתבע הציג הגנה לכאורה יש ליתן לו רשות להתגונן ואין לבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו (ראו: ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לשיראל בע"מ (פורס בנבו)).

7.במקרה זה, טענות המבקשים אשר פורטו לעיל ובכלל זה טענותיהם כי אינם יורשי המנוחה, כי לא קיבלו סכום כלשהו מכספי עזבונה וכי ההסכם בין היורשים לא נעשה בכוונה להבריח נכסים מעזבון המנוחה, עשויות להקנות למבקשים הגנה לכאורה בפני התביעה, שכן למעשה התביעה מבוססת על חוב של עזבון המנוחה.

לפיכך, אני מורה על קבלת בקשת הרשות להתגונן. התצהירים התומכים בבקשה ישמשו כתבי הגנה. התיק יועבר להקצאה.

ניתנה היום, כ"א אייר תשע"ג, 0101 מאי 2013, בהעדר הצדדים.