פסק דין
ביום 30.10.08 ניתן פסק דין על ידינו בתיק זה. בפסק הדין קבענו כי התובע לא היה עובד ולכן למעשה אין בית הדין מוסמך לבחון את הטענות ההדדיות של הצדדים בתביעה ובתביעה שכנגד. נציין כי נשמעו ראיות אף לגופן של טענות אך לאור קביעתנו כאמור הן לא נבחנו לעומקן.
בית הדין הארצי בערעור שהוגש על פסק הדין האמור, הפך את קביעתנו וקבע כי יש לראות את התובע כעובד. הדיון בתביעה הוחזר אלינו על מנת שנבחן את הטענות בתביעה ובתביעה שכנגד לגופן על יסוד הראיות שכבר נשמעו. להלן נסכם את עיקרי הדברים.
העובדות
1.הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), הינה חברה בע"מ המנהלת ומפעילה מוסך לתיקון רכבים באזור התעשייה תלפיות ירושלים. הנתבע 2 מר יוסי לוי הינו מנהל הנתבעת (להלן: "הנתבע" או "מר יוסי לוי").
2. התובע עבד אצל הנתבעת, מיום 1.2.96 ועד יום 29.7.03.
3. התובע היה מנהל חשבונות.
4. התובע עבד במקביל במקומות עבודה נוספים, בידיעת הנתבעת.
5.התובע קיבל תמורה מדי חודש, באמצעות שיק שנחתם על ידי הנתבע, בסכום של 2,500 ₪.
6.בין הצדדים נערכה פגישה/בוררות (הצדדים חלוקים על מהות המפגש), בפני הרב בניהו יששכר שמואלי (להלן: "הרב שמואלי"), בסמוך למועד סיום עבודתו של התובע. התובע מסר לאחר הפגישה לנתבע 2 לפקודתו, 10 שיקים, בחתימת אשתו ומחשבונם המשותף, על סך 50,000 ₪ כל אחד. השיקים חוללו לאחר שבוטלו והם הוגשו להוצאה לפועל לגבייתם.
7.שני הצדדים הגישו תלונות למשטרת ישראל, זה כנגד זה. המשטרה סגרה את התלונות ולא הוגשו כתבי אישום.
טענות הצדדים
לטענת התובע, יש לראותו כמי שפוטר מעבודתו בנתבעת, על רקע ניסיונו של הנתבע 2 להוציא ממנו כספים בסחיטה ואיומים, בתואנות שווא לגבי נזק שהתובע גרם לנתבעים במהלך עבודתו. התובע טען, כי ביום 29.7.03 הגיע עם אשתו למשרדי הנתבעת, לאחר שהנתבע דרש ממנו באיומים להגיע לאלתר. הנתבע דרש מהתובע, תוך כדי איומים, להחזיר את כספי גילום המס ששילמה הנתבעת במשך כל השנים. לאחר מספר ימים התקיימה בין הצדדים פגישה בביתו של הרב, שקבע כי על התובע למסור לנתבעת לפיקדון עד עריכת התחשבנות סכום של 500,000 ₪. את הסכום מסר באמצעות 10 שיקים לפקודתו של הנתבע מר יוסי לוי. אשתו של התובע חתמה על השיקים שהוצאו מחשבונם המשותף של בני הזוג. ביום 4.8.03 פנה התובע למשטרה והגיש תלונה נגד הנתבע בגין סחיטה באיומים (נספח א לכתב התביעה) במקביל ביטל התובע את השיקים (נספח ב).
התובע טוען, כי היה זכאי למשכורת נטו (של 2500 ₪), כפי שסוכם עם הנתבעים, וכי עלות גילום המס חלה על הנתבעת. התובע עתר, אפוא, לסעד הצהרתי, לפיו משכורתו בתקופת עבודתו בנתבעת, הינה בהתאם למופיע בתלושי השכר שהוציאו הנתבעים וכי הנתבעים אינם זכאים לכל החזר כספי בגין ניכויים שהועברו על ידם לרשויות המדינה, בגין עבודתו של התובע.
כן טען התובע, כי בנסיבות כמפורט לעיל יש לראות בהפסקת עבודתו פיטורים או התפטרות בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים.
לטענת הנתבעים, הוסכם על שכר של 2,500 ₪ ברוטו ולא נטו כטענת התובע, וזה כולל נסיעות והבראה. מסכום זה היה על התובע בעצמו, כמי שעבד והכין את תוכנת השכר והוציא את התלושים, לנכות מס כדין.
לטענת הנתבעים, התובע הוסיף את אשתו, כעובדת, ובדרך זו הונה וגנב כספים ממעסיקתו. משהתגלה דבר המעילה, פנו הצדדים, לבקשת התובע ועפ"י בחירתו, לבורר – הרב בניהו שמואלי, ובעקבות פסיקתו של הרב, השיב התובע את גזלתו, בסך 500,000 ₪ בהמחאות. משחוללו ההמחאות, פנתה הנתבעת להוצאה לפועל.
לטענת הנתבעת, לאחר האירועים המתוארים, הפסיק התובע להגיע למוסך. בהתאם לכך, ונוכח מעילתו, לא זכאי התובע לפיצויי פיטורים.
אציין כי בפנינו נשמעו בין היתר התובע מר ישראל לוי, דפנה לוי אשתו, הנתבע מר יוסי לוי, רו"ח איגור פישמן, שליחו של הרב שמואלי מר חסידים שהיה נוכח במפגש בין התובע והנתבע 2 בבית הרב שבתומו נמסרו השיקים.
נציין כי לאחר שהתיק חזר מבית הדין הארצי לערעורים ביקש ב"כ התובע להוסיף ראיות. בתחילה היתה נכונות ליתן לו לערוך השלמות, אך אז נראה היה כי הוא למעשה מבקש לקיים מסכת ראייתית חדשה ושלמה וזאת בניגוד להוראות בית הדין הארצי שהורה שהצדדים יהיו רשאים להגיש השלמת טיעונים, לגבי תורף המחלוקת – האם שכר נטו או ברוטו. לנוכח זאת ניתנה הוראה על כך שהצדדים יהיו רשאים להשלים טיעונים. ב"כ התובע הגיש ערעור וזה נדחה על ידי כב' השופט רשם בית הדין הארצי לעבודה אילן סופר. על כך הוגש ערעור שנדחה בהחלטה מנומקת של כב' השופטת גליקסמן.