לויצקי נ' רעם בטחון בינ"ל בע"מ

החלטה

1.בפני בקשה לביטול פסק דין מיום 24/3/11 שניתן בהעדר הגנה.

2.בתמצית, מנומקת הבקשה בנימוקים הבאים:

א.ב"כ הנתבעת שהיא היועצת המשפטית היחידה שלה נעדרה תקופה ארוכה מעבודתה בשל מצבה הרפואי.

ב.לב"כ הנתבעת היה קושי ביצירת קשר עם ב"כ התובע, מה גם שהתובע עצמו החליף את ייצוגו בעורך דין אחר.

ג.התובענה נמחקה ביום 2/3/11, כך שלא היה עליה להגיש כתב הגנה.

ד.לנתבעת טענות הגנה טובות כנגד התביעה ובין היתר חתימת התובע על גמר חשבון מיום 14/5/08.

ה.התביעה הוגשה 3 שנים לאחר סיום עבודת התובע בנתבעת ובמשך תקופה זו התובע לא פנה לנתבעת או מי מטעמה בדרישה כלשהי.

3.התובע טוען כי יש לדחות את הבקשה שכן על הנתבעת היה לכל הפחות לפנות בבקשת אורכה להגשת כתב הגנה. בין מועד קבלת כתב התביעה ועד מועד קבלת פסק הדין חלף זמן רב והנתבעת לא טרחה לפנות לבית הדין בבקשה למתן ארכה כלשהי.

4.כן טוען התובע כי אין בפי הנתבעת הגנה ממשית כלפי חלק מרכיבי התביעה וכי אין באישור עליו חתם התובע משום הוכחה ששולם לו כל המגיע לו.

5.לאחר שבחנתי את הבקשה ואת התגובה, אני מחליט לבטל את פסק הדין.

6.תקנה 50 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991 מסדירה את דרכי ביטול פסק דין שניתן בהעדר צד.ו

7.בית המשפט העליון בענין נדב נ. סלון מרכזי ואח' קובע כי: -

"אכן, בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר הדין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות-יסוד. החלטה שיש בה כדי לשלול את מימושה של זכות-יסוד זו, שקולה מבחינת תוצאתה האופרטיבית לשלילת הזכות המהותית שמכוחה מבקש אדם סעד מבית-המשפט, וזאת אף מבלי להיזקק לבחינת העילה הנטענת לגופה. תוצאה זו קשה היא, ויש בה, במידה רבה, כדי לסכל את תכליתו הבסיסית ביותר של ההליך השיפוטי, להכריע בסכסוכים בהתאם לזכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין, ולהביא לאכיפת שלטון החוק.נ

יתרה מזאת, בית המשפט, ככל רשות שלטונית אחרת, מחויב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות. בהקשר הנדון, משמעות הדבר היא שגם אם נתקיימו התנאים הפורמליים לדחיית התובענה, אין בכך משום סוף פסוק. שומה על בית המשפט להוסיף ולבחון האם קיימים אמצעים חלופיים, העשויים אף הם לרפא את הנזק שנגרם על ידי הפגם הדיוני, אך בכוחם למזער את הפגיעה בזכות היסוד. בפרט, בדרך כלל ראוי הוא כי בית המשפט יחייב את הצד המפר בתשלום הוצאות המשקפות את הנזק שנגרם על ידו, אך בה בעת יאפשר לו להמשיך ולנהל את ההליך ולמצות את יומו בבית המשפט". (רע"א 1958/00 אריה נדב – סלון מרכזי).ב

8.בעקבות דברים אלו, שב בית הדין הארצי ונתן משנה תוקף למגמה זו, וביטוי לכך אנו מוצאים בפסק דינה של כב' השופטת ארד בענין רולס יוסף אדריכלים בע"מ - דב חוסטצקי (ע"ע 1462/02):

"בית דין זה חזר ושנה לא אחת, כי בפגם של פרוצדורה אין כדי לפגוע בזכות החוקתית של מיצוי הדין, ומרכיב מהותי הימנה היא זכותו של בעל דין להביא את גרסתו בפני בית-הדין, בטרם הכרעה. אכן, ייתכנו גם ייתכנו מקרים בהם התנהגותם של בעלי הדין, או מי מהם, תחייב הפעלתה של הסנקציה הקבועה בתקנה 49 לתקנות. אולם, אין לדבוק במורה הדרך הפורמאלי בלבד, אלא ליתן את הדעת לכלל נסיבותיו של המקרה, באופן שהצדק לא רק ייעשה, כי אם גם ייראה.ו

בענייננו, כאמור, אין נסיבות המקרה בכללותן מצדיקות סגירת דלתות בית-הדין בפני החברה ושלילת זכותה למיצוי הדין". (סע' 9 לפסה"ד.)

(וכן ראו: י. לובוצקי בספרו סדר הדין במשפט עבודה מה' 2000 פרק 14 עמ' 17).נ

9.הלכה פסוקה של בית הדין היא כי יש מקום ליתן לבעל דין לשטוח את טענותיו בפני בית הדין ולתת לו את יומו.