לוין נ' שרעבי ואח'

פסק דין

השאלה העומדת לדיון האם יש לקבל את טענת המערער כי בתביעה לפינוי מקרקעין בה מתגונן הנתבע בטענה של בעלות מכוח חזקה נוגדת, אין הנתבע צריך לטעון כי התובע ידע כי הוא מחזיק במקרקעין.

כללי:

תביעת משיבים:

המשיבים הינם בעלי הזכויות במקרקעין חקלאיים המצויים באיזור קיבוץ נען וידועים כחלקה 3 בגוש 3818 (להלן-"המקרקעין").

על פי הנטען בכתב התביעה פלש המערער למקרקעין במועד בלתי ידוע, ללא ידיעתם או רשותם, והחל לגדל בהם גידולים חקלאיים. לטענת המשיבים, הם גילו לראשונה על דבר הפלישה בשנת 2004 אך לא ידעו את זהות הפולש. במרץ 2008 שוב התברר למשיבים כי הייתה פלישה למקרקעין ולאחר בירור זוהה המבקש כמי שביצע את מעשה הפלישה. לאחר שניסיון לדין ודברים בין הצדדים לא צלח הוגשה תביעה זו לסילוק ידו של המבקש מן המקרקעין.

בקשת הרשות להגן:

בבקשת רשות להתגונן טען המערער שתי טענות עיקריות, כדלקמן:

התיישנות - לטענת המערער המקרקעין נרכשו על ידי אביו וסבו ועובדו על ידם מתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת יחד עם מקרקעין נוספים בשטח כולל של 70 דונם. עיבוד המקרקעין היה רצוף, ללא מחאה או ערעור "[ו]בחזקה נוגדת את עניינם של מי שנרשמו באופן פורמאלי כבעלים של חלקה 3" (סעיף 4 לתצהיר המבקש). נסח הרישום שצירפו המשיבים לכתב התביעה מראה כי ביום 1.2.1933 נרשמו המקרקעין דנא במסגרת הליכי הסדר מקרקעין ע"ש יפת בן יהודה שרעבי. משמע, על פי סעיף 22 לחוק ההתיישנות יש למנות 25 שנים מאותו מועד לצורך חישוב תקופת ההתיישנות. תקופה זו הסתיימה כבר ביום 1.2.1958, היינו לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין ביום 1.1.70. סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין ביטל אמנם התיישנות במקרקעין מוסדרים אולם זאת רק לגבי תביעות שהתיישנו עוד לפני כניסתו לתוקף של החוק ביום 1.1.70. יוצא אפוא כי למבקש עומדת, לשיטתו, טענת התיישנות נגד התביעה.

שיהוי – המערער טוען כי היה על המשיבים לדעת כבר משנות ה-30 של המאה הקודמת כי המבקש ומשפחתו מעבדים את המקרקעין ולהגיש נגדם תביעה לסילוק יד לפני שהמערער יאבד, נוכח חלוף הזמן, ראיות ביחס לזכויותיו במקרקעין ולפני שישקיע כספים ומאמץ בשתילת מטע רימונים במקרקעין.

במועד הדיון שנקבע בבקשת הרשות להגן נחקר המערער על ידי ב"כ המשיבים והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

החלטת כב' הרשם:

כב' הרשם נתן למערער רשות להתגונן בטענה של שיהוי, אך דחה את טענת המערער בדבר החזקה הנוגדת. כב' הרשם נימק את דחיית הטענה של חזקה נוגדת כדלקמן:

סעיף 20 לחוק הקרקעות העותמאני מקים לטובת נתבע, אדם שהחזיק במקרקעין חזקה נוגדת, במשך 25 שנה עד כניסת חוק המקרקעין לתוקף, מחסום דיוני המונע מן התובע, הבעלים הרשום, לדרוש את פינויו (ע"א 69/85 להבי נ' רשות הפיתוח, פ"ד מ(3) 624 בעמ' 633; מ' דוכן דיני קרקעות במדינת ישראל (מהדורה שנייה, תשי"ג) בעמ' 305).

לצורך התקיימותה של חזקה נוגדת לעניין סעיף 20 צריכים להתקיים שני יסודות : יסוד ראשון – על הנתבע להוכיח שחזקתו אינה נובעת מזכותו של הבעלים אלא נוגדת אותה (ע"א 69/85 הנ"ל בעמ' 634) חזקה נוגדת, כשמה כן היא, כרוכה בניגוד אינטרסים בין המחזיק לבעלים הרשום. זאת משום שההסתמכות והויתור נוצרים במצב של ניגוד אינטרסים כך שניתן יהיה לקבוע כי הבעלים הרשום מחל על הפגיעה בזכותו (ישראל גלעד, התיישנות במקרקעין – קווים לרפורמה, משפטים י"ח (תשמ"ח – תשמ"ט) 177, 207). ברור אם כן, כי אם מוכח כי בעלי הקרקע השלימו בזמן מן הזמנים על החזקה במקרקעין ובשתיקתם התירו את המשכה, חדלה החזקה להיות חזקה נוגדת ומאותה עת הפך המחזיק במקרקעין לבר-רשות (ע"א 69/85 הנ"ל בעמ' 634).

היסוד השני הוא שהחזקה צריכה לבוא מכוח זכות בעלות של המחזיק. על המחזיק לטעון שהוא הבעלים של המקרקעין הגם שאין מוטל עליו הנטל להוכיח כיצד נהיה בעליהם (ע"א 69/85 בעמ' 635). במלים אחרות, הנטל על המבקש, הטוען להתיישנות מכוח סעיף 20 לחוק הקרקעות העותמאני לטעון לשתי היסודות שפורטו לעיל כשרק את יסוד החזקה הנוגדת עליו להוכיח.

לאחר שעיינתי בתצהירו של המבקש ושמעתי את עדותו לא שוכנעתי כי הוא הרים את הנטל הרובץ לפתחו להוכיח ולו לכאורה את קיומה של חזקה נוגדת במקרקעין. בתצהירו [ סעיף 4] העלה המבקש טענה כללית וסתמית לפיה "המקרקעין נרכשו על ידי סבי ו/או אבי [!!] מהערבים ובמשך כל התקופה המקרקעין הוחזקו ועובדו על ידי אבי ועל ידי ברציפות ללא מחאה וערעור בחזקה הנוגדת את עניינם של מי שנרשמו באופן פורמלי כבעלים של חלקה 3". אין בטענה זו כל פירוט מתי ידעו בעליהם הרשומים של המקרקעין דנא על העיבוד והחזקה הנוגדת, כנטען, של המבקש ואביו וכיצד התבטאה אי השלמתם עם אותם חזקה ועיבוד הנוגדים את זכותם הרשומה. בחקירתו הנגדית של המבקש יצא למעשה המרצע מן השק. המבקש העיד כי הוא אינו יודע דבר על קיומה או אי קיומה של מחאה מצד בעלי הזכויות במקרקעין. לדבריו: "אני יודע שאלי לא פנו בכלל, לא יודע לאן הם מחו אם הם מחו. לראשונה ששמעתי מהם זה היה בשנת 2008, אז קיבלתי זימון ותלונה במשטרה והצגתי את כל מה שיש לי וקיבלתי מכתב שזה לא לעניין הציבור ולאחר מכן קיבלתי טלפון מהם. ש. האם אתה יודע שהתובע ידעו על זה שאתה מחזיק ולא ערערו. ת. לא יודע מה הם ידעו או לא ידעו. אני לא יודע אם ידעו או לא ידעו, לא הכרתי אותם עד שנת 2008. אלי הם לא פנו" [ פרוט' עמ' 6 שו' 5-10; ההדגשה הוספה]. אם כן, ראינו כי המבקש כלל לא הכיר את בעלי הזכויות הרשומים במקרקעין לפני הפנייה אליו בשנת 2008 ואין ביכולתו לומר אם הייתה מחאה מצידם על השימוש שנטען שנעשה על ידו במקרקעין אם לאו. ברור אם כן, כי אין ביכולת המבקש להוכיח קיומה של חזקה נוגדת במקרקעין. כידוע "חזקה נוגדת יוצרת התיישנות ומקנה זכויות רק אם היא נוגדת, בין השאר, במובן זה שמייחסים לבעלים ידיעה על דבר ההחזקה בלא שבאה מצדם תגובה, מה שמלמד על הסכמה שבשתיקה" (ע"א 781/85 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' מוסטפא, פ"ד מד(3) 785, 791). במקרה דנא לא הוכחה ולו לכאורה ידיעה על דבר קיום ההחזקה כך שאין כל יסוד לקבוע במקרה דנא כי הוכחה לצורך הליך זה חזקה נוגדת. משכך, נשמט היסוד לטענת ההתיישנות שמעלה המבקש.

הערעור:

המערער ערער על החלטת כב' הרשם, ובערעורו טוען הוא שהמערער לא היה צריך לטעון שהמשיבים ידעו כי הוא מחזיק המקרקעין חזקה נוגדת. המערער מסתמך בעיקר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 69/95 יחזקאל להבי ואח' נ. רשות הפיתוח ואח', פ"ד מג(3) 624, אשר ניתן ביום 28.8.86 (להלן - "פס"ד להבי").

טוענים המשיבים כי יש לדחות את הערעור מנימוקיו של כב' הרשם.