לויט נ' מדנט בע"מ

פסק דין

בפני תביעתו של התובע, מר פרנק ירוחם לויט, כנגד הנתבעת, חברת מדנט בע"מ, ובה עותר הוא לפיצוי בסך של 3,245 ₪ בגין הפרת חוזה, כאב וסבל, הפרת חובה חקוקה, טרחה, ביטול זמן ונסיעות שנגרמו לו, לטענתו, בשל העובדה שרכש מאת הנתבעת זוג סנדלים מסוג "מפיסטו", שלא סייעו, בניגוד למובטח, בפתרון בעיית היבלות ברגליו של התובע.

לאחר שעיינתי בכתבי בי-הדין שהגישו הצדדים, ושמעתי את עדויותיהם של התובע ונציג הנתבעת, מר ויקטור ברששת, ואת סיכומי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, בכפוף להצעת הנתבעת, לפנים משורת הדין, לקבלת זיכוי בחנותה.

אומנם, בית המשפט לתביעות קטנות רשאי לקבל ראיה שאינה קבילה, ואינו כבול בסדרי הדין (סע' 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984), ואולם, נשמר הכלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראייה" ועל תובע המבקש להוציא מחברו, להוכיח ברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי את כל יסודות תביעתו.

לא עלה בידיו של התובע להוכיח כי פנה לנתבעת, בזמן סביר לאחר קבלת הסנדלים, בטרונייה על טיב המוצר או בתלונה על פגם כלשהו במוצר (ראה לעניין זה סע' 14(א) לחוק המכר, התשכ"ח – 1968).

למעשה, מהנספחים לכתב ההגנה (טופס תיקון מס' 1255) עולה כי פנה לראשונה ביום 5/2/2012 וזאת כאשר הרכישה בוצעה ביום 28/10/2011. קרי – לאחר למעלה מ- 3 חודשים.

התובע יכול היה להציג ראיות שונות ומגוונות מטעמו אשר יוכיחו כי פנה לנתבעת, קודם למועד מאוחר זה, כגון – פלט שיחות מהחברה המספקת לו שירותי טלפונייה; העתק מכתב ומשלוח בדואר או בדרך אחרת; טופס משלוח בפקס וכיוצא בזה.

בעניין זה הכלל הוא כי הימנעות מהבאת ראיה פועלת לחובתו של הנמנע מהבאתה:  "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה , היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה"  (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736 – ההדגשה שלי – י.ב.). 

יצויין כי על פי אופן ניסוח הדברים בסע' 4 לכתב התביעה, ניתן להבין כאילו נשלחו הנעליים לתיקון על ידי הנתבעת, 3 שבועות לאחר מועד קנייתם. כאמור, המסמכים בכתב סותרים טענה זו של התובע.

כמו כן, טענתו של התובע כי "אלמלא נעילת הסנדל לא הייתה נגרמת לי היבלת ובמשך שבועיים ימים סבלתי מכאב וסבל רב" היא טענה שברפואה אודות הגורמים להיווצרותה של יבלת ברגלו של התובע, והתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיחה. התובע לא המציא חוות דעת רפואית בדבר הקשר הסיבתי בין נעילת הסנדלים להיווצרות היבלת ולא תמך את טענתו בעניין זה בדבר.

מעבר לצריך אציין כי על פי תקנה 2(2) לתקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשע"א – 2010 מוגבלת זכות הביטול של עסקה לרכישת ביגוד והנעלה ל"תום שני ימים" שלאחרי יום הרכישה, שאינם ימי מנוחה, "ובלבד שתווית המחיר על הטובין, אם ישנה, לא הוסרה".

התובע בוודאי אינו עומד בדרישות הדין בעניין זה.

לאור כל האמור לעיל – התביעה נדחית.

ברם, לאור הסכמתה של הנתבעת, שניתנה בדיון לפנים משורת הדין, יהא התובע רשאי להשיב את הסנדלים לידי סניף הנתבעת בקניון קרית הממשלה בבאר-שבע, בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק דין, ולקבל לידיו זיכוי לרכישת מוצרים אצל הנתבעת, בשווי 445 ₪.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ט' אב תשע"ג, 16 יולי 2013, בהעדר הצדדים.