לוזון נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

העורר, מר אליהו לוזון, נולד בשנת 1927 והתגורר עם משפחתו בטריפולי בלוב בזמן כניסת הגרמנים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

בשנת 2001 הגיש תביעה למשיבה להכיר בו כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות), נדחה ועתה עורר בפנינו על החלטת המשיבה. אין חולק כי החלטת הסירוב לא נשלחה לעורר בדואר רשום.

גרסת העורר על קורותיו בתקופה הרלוונטית

מהגרסה העובדתית הנפרסת ע"י העורר עולות שתי עילות נרדפות: בריחה מטריפולי מפחד הגרמנים- הלכת הפחד, ואלימות פיזית אישית כלפיו וכלפי בני משפחתו שקרתה בנתיב הבריחה מטריפולי.

ואלה עיקרי גרסת העורר בהצהרה שבטופס התביעה: חנותו של אביו נהרסה בהפצצות על העיר טריפולי ופצצה שנפלה על בית כנסת בו הסתתרו יהודים מפני ההפגזות, גרמה להרג רבים מהם וביניהם דוד של העורר. עוד סיפר כי הסתתר, יחד עם אחרים, במקלט שבחומת העיר וגרמנים שעמדו על החומה ירו לעברם כדי להפחידם.

העורר הוסיף ואמר כי ראו "פצועים יהודים אומללים שנלקחו למחנות עבודה". לדבריו, עמדו לקחת גם את אחיו למחנה עבודה ולכן אביו החליט לברוח עם המשפחה לעמרוס. בתחילת הצהרתו ציין כי האב פחד גם משליחתם למחנות ריכוז.

האלימות הפיזית מתוארת על ידו כדלקמן: בעת שנסעו לעמרוס בעגלה רתומה לסוסים, נתקלו בגרמנים ואלה התעמרו בהם בכך שרתמו לעגלה את האנשים במקום הסוסים והכריחו אותם לסחוב את העגלה. מעשה זה זעזע והשפיל אותם.

תנאי החיים בעמרוס היו קשים מנשוא. גם שם הסתובבו גרמנים עם מקלות ורובים וירו לעבר אנשים ולכן משפחת העורר ברחה לזואיה. בזאויה חלקם חלו, לא קיבלו טיפול רפואי ואף נאלצו להסתיר את בנות המשפחה מפני הגרמנים שחיפשו נשים.

בעדותו בפנינו הוסיף:

על החומה בטריפולי היו חיילים עם כלי נשק נגד מטוסים, וירו לעבר הנמצאים למטה ואף עשו תנועות מאיימות לעברם.

המשפחה ברחה לעמרוס משום שעמדו לקחת את אחיו למחנה. בדרך פגשו גרמנים שהתעללו בהם; רתמו אותם לעגלה במקום הסוסים והכו אותם במקל ובשוט. בעגלה נסעו בני המשפחה של העורר ואנשים נוספים.

בחקירה נגדית של העורר הוברר כי יש לו אח בשם משה חיים שנולד ב- 1933, היינו, צעיר מהעורר בחמש שנים, אולם העורר בחר שלא לזמנו להעיד. לטענתו, הבריאות של האח רופפת, ובא כוח העורר הוסיף כי עניינית לא ראו צורך להעידו- ראה להלן.

דיון ומסקנות

א. הדגש בהצהרת העורר באשר לנסיבות שהביאו את משפחתו להחלטה לברוח מטריפולי, הושם על הפחד מפני ההפצצות, שכאמור, גרמו להרס החנות ולמות הדוד. גם בעדות בפנינו אמר העורר בין היתר: "בגלל ההפצצות רצינו לברוח" (עמ' 1 ש' 22). נכון כי העורר ציין נסיבות נוספות לבריחה: פחד להישלח למחנות ריכוז; חשש שאחיו יילקח למחנה עבודה והתנכלות הגרמנים ליהודי הרובע ובכלל זה חיפושים אחרי בנות. אולם לאחר שבחנו את הנסיבות הנטענות אחת לאחת, כפי שיפורט בהמשך, נותר בנו ספק אם אכן התקיימו כטענת העורר ואם יש בהן כדי לבסס נרדפות לפי הלכת הפחד.

ב. באשר לחשש להישלח למחנה ריכוז, ידוע כי רק בעלי נתינות זרה הוגלו מלוב וחלקם נשלחו למחנות ריכוז. העורר לא הזכיר כי למי מבני משפחתו היתה נתינות זרה ולא ציין כל סיבה אובייקטיבית לחשש זה. החשש מלקיחת האח הבכור למחנה עבודה, גם הוא אינו מתבסס על נסיבות ספציפיות הקשורות באותו אח, ולדעתנו, כפי שנאמר על ידנו בפסקי דין קודמים, לא די בכך שהאח

השתייך לקבוצת גיל גיוס גברים לעבודת כפייה. זאת ועוד, דברי העורר בהצהרתו כי יהודים פצועים נלקחו למחנות עבודה- ראה לעיל, סותרת על פניה את הידע ההיסטורי באשר למצבם הגופני של מי שנשלחו לעבודת כפייה ועל כן מעלה ספק באשר למהימנות גרסת העורר במיוחד בנקודה זו. נסיבה נוספת אותה ציין העורר כסיבה לבריחה היא חיפוש בנות ע"י חיילים גרמנים. גם בנקודה זו לא פרט: לא ציין בנות כמה היו אחיותיו, האם גרו עמם בנות משפחה נוספות ואף לא מסר פרטים ברורים ומשכנעים על נסיבות החיפוש שגרם לבני המשפחה לחשוש מפגיעה בבנות. זאת ועוד, מהצהרת העורר עולה, בשונה מדבריו בעדותו, כי חיפושי הבנות היו בזאויה ולא בטריפולי. גם יתר הנסיבות הנטענות ע"י העורר, אינן מצביעות על פחד אישי מפני אלימות נציונל סוציאליסטית שניתן לראות בו, מבחינה אובייקטיבית, את הסיבה לבריחת המשפחה.

המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא כי הבריחה מטריפולי היתה מפחד ההפצצות.

ג. ב"כ העורר מפנה לע"א ת-א 20139-03-11 אלפונסו ברדה נ' הרשות המוסמכת כתומך בגישתו כי די בהעלאת חשש מפני גיוס לעבודת כפייה כדי להחיל את הלכת הפחד. קריאת פסק דינו התמציתי של ביהמ"ש המחוזי אינה תומכת בגישת ב"כ העורר.

ד. ולסיום נקודה זו, על אף שלא נזכרה בסיכומי העורר, נתייחס בקצרה לטענתו בהצהרה, עליה לא חזר בעדות, כי המשפחה ברחה מפחד הגרמנים פעם נוספת מעמרוס לזאויה. הסיבות אותן מונה העורר הן: עוצר, הקצבת מזון ונוכחות חיילים גרמנים עם מקלות ורובים בהם ירו "לעברנו". חלק מהנסיבות הנ"ל אינן מצביעות על אלימות או איום באלימות כלפי האוכלוסייה היהודית דווקא, ובאשר ליתר, אף לגבי בריחה זו נותר בנו ספק, ולהבנתנו, הבריחה לזאויה נבעה, כפי הנראה, ממצוקה בשל תנאי החיים הבלתי אפשריים בעמרוס והחולי שפקד את בני המשפחה.