לבעל רכב שרכבו הוצת לא היה יסוד לחשוד בהצתת רכבו

בפניי תביעה בגין שריפה שארעה ברכבו של הנתבע מס' 2, התפשטה לעבר חניון הבית המשותף וגרמה לנזקים לחניון. רכב הנתבע מס' 2 בוטח ע"י המבטחת הנתבעת מס' 1.

טענות הצדדים:

תביעה (ועד הבית המשותף):

בחודש יולי 2006 פרצה אש מרכבו של הנתבע מס' 2 עת שחנה הרכב בחניון הבית המשותף שברח' הסחלב 35 בחיפה.

כתוצאה משריפת הרכב, נגרמו נזקים לחניון הבית המשותף וכן לרכב חונה שעמד בסמוך.

הנזק שנגרם לחניון ולרכב הסמוך האחר, הינו נזק המכוסה במסגרת ביטוח צד שלישי ומשכך שילמה חברת הביטוח היא הנתבעת מס' 1 את נזקי הרכב האחר אולם סירבה לשלם עבור הנזק שנגרם לחניון.

הנזק שנגרם לחניון מוערך ב- 18,015 ש"ח כמפורט בהצעת המחיר המצורפת לכתב התביעה. 

הגנה:

רכב הנתבע מס' 2 הוצת בזדון ע"י אלמונים.

הנתבע מס' 2 לא היה מעורב ו/או אחראי להצתת רכבו ו/או לנתבע לא הייתה היכולת לדעת כי רכבו יוצת ו/או לנתבע לא הייתה היכולת למנוע הצתת רכבו.

חוקר שריפות מטעם הנתבעת מס' 1 אשר בדק את הרכב קבע חד משמעית כי מדובר בהצתה בזדון.

חוות דעת נוספת של חוקר שריפות אחר שולל מעורבות כלשהי של הנתבע מס' 2  בהצתת הרכב.

הנתבעים לא יודעים מי הצית את רכב הנתבע מס' 2 בזדון ומדוע עשה זאת.

הנתבעים מכחישים אחריות ו/א ורשלנות לאירוע הנטען - אירוע הצתה בזדון אשר התבצעה ע"י אלמונים שכהרכב חנה בחנית הבית, סגור ונעול.

הנתבעת מס' 1 פיצתה את הנתבע מס' 2 בגין אובדנו המוחלט של הרכב בסכום של 120,250 ש"ח ובצירוף שכ"ט שמאי ושכ"ט חוקרי שריפות סך הוצאותיה הכולל הינו 123,295 ש"ח.      

דיון ומסקנות:

הסוגיה העיקרית באירוע דנן, היא שאלת הצפיות.

אין כל מחלוקת בין הצדדים, כי השריפה היא תוצאה של הצתה זדונית, אולם השאלה המתבקשת היא האם הייתה חובה על הנתבע מס' 2 לצפות את ההצתה והאם חייב היה לנקוט באמצעים למניעתה, או שמא הנתבע מס' 2 התרשל ועל כן עליו לשאת בגין הנזקים הנטענים?

הוראות הדין החלות בעניינו סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע כדלקמן: