פסק דין
בפני תביעה כספית, בסך של 30,000 ש"ח, אשר הגישו התובעות, הגב' רבקה לבונה ואמה, הגב' תמר שירה ואנונו, נגד הנתבעת, הגב' אירית דורון, בקשר עם עגמת הנפש שנגרמה לגב' לבונה, כנטען, עקב פגמים שנפלו בשמלת הכלה שעיצבה ותפרה עבורה הנתבעת (ושנמסרה לה בשכירות לליל הכלולות). לשם הנוחות, כשייעשה להלן שימוש בכינוי "התובעת", הכוונה היא לגב' לבונה.
דיון התקיים בפני ביום 15.7.2012, ובמהלכו, בשים לב לנסיבות ולמשקעים, קיבלו הצדדים את המלצתי והסכימו כי המחלוקת תוכרע על דרך הפשרה, על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על החומר שבתיק, בלבד. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).
אלה העובדות הצריכות לענייננו: הנתבעת היא מעצבת שמלות כלה, והתובעת שכרה ממנה שמלה לליל כלולותיה, בחודש אוקטובר 2011. השמלה נבחרה מתוך מגוון קיים, והיה צריך להתאימה למידותיה של הנתבעת, ולדרישותיה בכל הנוגע לצניעות. הצדדים חלוקים באשר ללוח הזמנים המוסכם להשלמת המלאכה. במהלך שלבי המדידות והתפירה, התגלעו מחלוקות מסוימות בין הצדדים, וכל צד הציג בכתבי הטענות שלו את המחלוקות באופן אחר, כשלשיטת התובעת נפלו בשמלה פגמים שדרשו התאמות, תיקונים, והחלפת עיצוב באופן חלקי, ואילו לשיטת הנתבעת הפגמים היו זניחים, חלק מהשינויים היו לבקשת התובעת ששינתה טעמה מפעם לפעם, וחלקם האחר בא ביוזמת הנתבעת, למען הפיס את דעת התובעת בשל אותם פגמים זניחים.
אין חולק כי השמלה היתה מוכנה בפועל, ונמסרה, רק פחות מיומיים לפני הארוע, הגם שהצדדים חלוקים באשר להיות מסירה זו בגדר הפרה של ההסכם. שוב, לשיטת התובעת נבע האיחור ממחדליה של הנתבעת, ואילו לשיטת הנתבעת הוא נבע מהצורך לבצע שינויים נוספים, שלא הוסכמו מראש. אין חולק, כי מתוך התמורה המוסכמת של 5,500 ש"ח שולם רק סך 4,500 ש"ח.
בארוע החתונה עצמו, לטענת התובעת, התפרקו חלק מהקפלים שבחזית הבגד, ושיוו לה מראה שאינו מחמיא, בלשון המעטה, עד כדי שחברותיה העירו על כך לא פעם, והדבר פגם מאד בשמחתה עד כדי הרס הנאתה מחתונתה. לטענת הנתבעת, שלא נכחה באירוע, אין שחר לטענות, והתמונות שהעלתה התובעת בעצמה לדף ה"פייסבוק" שלה, כמו גם התגובות המחמיאות שנרשמו שם מפי חברותיה, מראות זאת בבירור.
התובעת, אם כך, דורשת פיצוי בסך 30,000 ש"ח עבור עגמת הנפש שנגרמה לה; הנתבעת, מנגד, דורשת לדחות את התביעה ולחייב את התובעת לשלם לה את יתרת התמורה, בסך 1,000 ש"ח, ועוד פיצוי על פגיעה בשמה הטוב. לצורך התביעה שבפני, מאחר שלא הוגשה תביעה שכנגד, יש לראות את טענות הנתבעת כטענות קיזוז כנגד כל סכום שייפסק לטובת התובעת.
"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).
מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת.
מצאתי לנכון להעיר, חרף ההסכמה כי פסק-הדין עצמו לא יהיה מנומק, וחרף האמור בשתי הפסקאות האחרונות, כי פסק-דין הניתן בדרך זו אינו מתעלם מהתוצאה המסתברת של ההליך, אם היה זה מתנהל כפי הסדר, ועל פי דיני הראיות וסדרי הדין הנוהגים בבית משפט אזרחי, לרבות בבית המשפט לתביעות קטנות. כך גם הבהרתי לצדדים במהלך הדיון הלא-פורמאלי שהתקיים בפני.
לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של כל הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות, ונתתי דעתי לשיקולי הפשרה הראויים בעיני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבעת לשלם לתובעות סך כולל של 900 ש"ח. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יצבור הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.
ניתן היום, כ"ז תמוז תשע"ב, 17 יולי 2012, בהעדר הצדדים.