לא ניתן לתקן פסק דין פלילי בחלוף חמש שנים ללא הסכמת המאשימה

           ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כב' השופט צ' גורפניקל), שלפיה נדחתה בקשתו של המערער להבהרת גזר הדין בתפ"ח 1020/00, באופן שינכה מ-9 שנות המאסר שנגזרו על המערער, את היומיים אשר בהם ישב במעצר.

1.        המערער הורשע בת"פ 1020/00 וביום 4.6.01 נגזר עליו לרצות 9 שנות מאסר בפועל. המערער היה עצור בגין האירועים המתוארים בפסק הדין מיום 24.2.00 בשעה 10:30 ועד ליום 25.2.00 בשעה 15:00, שהם שני ימי מעצר. ביום 8.8.06 הגיש המערער בקשה להבהרת גזר הדין אשר ניתן נגדו לבית המשפט המחוזי, באופן שינכה את שני ימי המעצר מ-9 שנות המאסר שנגזרו עליו. המשיבה הגיבה על הבקשה באומרה כי משגזר הדין ברור ומפורט, ומשהוא ניתן בנוכחות המערער ובאת כוחו, אין מקום להבהרתו בחלוף למעלה מ-5 שנים. לאחר קבלת תגובת הפרקליטות החליט בית המשפט המחוזי כי אין מקום להבהרת גזר הדין לאחר למעלה מ-5 שנים. מכאן הערעור שבפניי.

2.        טוען המערער בערעורו שבפניי, כי אך באופן מקרה התברר לו בעת הזו כי ימי המעצר שבהם היה עצור לא קיבלו ביטוי בגזר הדין של בית המשפט המחוזי וכי בשל כך התעכבה בקשתו ב-5 שנים. עוד טוען המערער כי לא נתן דעתו בזמן אמת, על השמטת ימי המעצר מימי המאסר, זאת מטעמי חוסר ידיעה, וכי באת כוחו, אשר הלכה לעולמה זמן מה לאחר מתן גזר הדין, לא העירה את תשומת לבו לכך. מוסיף המערער וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי משבחר לחסום את דרכו להגשת בקשת ההבהרה בטענת התיישנות, זאת לאור סעיף 21 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), שלפיו ניתן לטעון טענת התיישנות על פסק דין רק לאחר 25 שנה, ולאור סעיפים 10-9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ה-1982 (להלן: חסד"פ) הקובעים בהתאמה, כי ניתן לטעון טענת התיישנות לגבי הרשעה בביצוע פשע רק לאחר 10 שנים, ולגבי העונש רק לאחר 20 שנה. לבסוף, מדגיש המערער, כי אין רצונו עתה להפחית את ימי המאסר אלא "רק להעמיד את הדברים על דיוקם".

3.        טוענת המשיבה בתגובה לערעור, כי גזר דינו של המערער ניתן בתאריך 4.6.01 וכי המערער שהיה מיוצג, לא ביקש לתקנו. יתרה מזאת, מוסיפה המשיבה, כי המערער הגיש ערעור על פסק דינו ועל אף שהיה מיוצג, לא ביקש לתקן את גזר דינו. לפיכך, גורסת המשיבה, צדק בית המשפט קמא בקובעו כי "אין מקום להבהרת גזר הדין לאחר למעלה מחמש שנים".

4.        לאחר שעיינתי בערעור ובצרופותיו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. ככלל, פסק הדין הניתן על-ידי בית המשפט אמור להביא לסיום המחלוקת שבין הצדדים הטוענים, והוא בבחינת סוף פסוק. מכאן, שאין הדין מכיר באפשרות של בעל דין להגיש בקשה להבהרת או לתיקון פסק הדין, כמו גם בכוחו של בית המשפט לתקן או להבהיר את פסק דינו לאחר שסיים לכותבו, והדרך המתאימה להשיג על פסק הדין היא דרך הערעור, בין בזכות ובין ברשות-

"משסיימו בית משפט או בית-דין לדון בענין פלוני ופסק את פסוקו, שאלת פירושו של הפסק אינה עוד נתונה לסמכותו אך באשר הוא שנתן את הפסק (...) לא מצאנו בדין כל הוראה המאפשרת לבית המשפט או לבית דין, שנתן את פסק-הדין וגמר את מלאכתו, לתת הבהרות או פירושים לפסק דינו" (בג"צ 897/78 יגאל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לג (2), 6, 7).

סייג לכלל זה מצוי בסעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), אשר לפיו רשאי בעל דין להגיש בקשה לתיקון פסק דין (ראו בש"א 2832/90 לוי נ' לוי, פ"ד מד (4), 212 (1990) (להלן: עניין לוי); ע"א 1050/01 גבעת כח נ' עו"ד זרח רוזנבלום, תק-על 2002(1), 757) (להלן: עניין גבעת כוח).  במקרה שבו מתקבלת הבקשה, ייגזרו הליכי הערעור על ההחלטה ממאפייני ההחלטה שלגביה התבקש התיקון, אם פסק דין היא, או החלטה אחרת (סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט). בקשה לתיקון פסק דין אשר נדחתה על-ידי בית המשפט, תסווג לעומת זאת תמיד כהחלטה אחרת (ראו עניין לוי; עניין גבעת כוח).

5.        בבחינת המקרה דנן, ייאמר ראשית כי משדחה בית המשפט המחוזי את בקשת ההבהרה שהגיש המערער, היה על המערער להגיש בקשה לרשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, כמתחייב במקרה של ערעור על החלטה אחרת. העובדה שלא עשה כן יכולה היא לבדה להביא לדחיית הערעור. מכל מקום, כשם שצוין, פסק דינו של המערער ניתן ביום 4.6.01, לפני למעלה מ-5 שנים, והמערער שזכה בייצוג משפטי הן בהליך זה, והן בהליך הערעור על פסק הדין, לא ביקש את תיקונו.

 6.       המערער טוען כי בית המשפט נמנע מלהתייחס לסוגיית ניכוי ימי המעצר מן המאסר שנגזר עליו "עקב טעות סופר או בשגגה". סעיף 81 לחוק בתי המשפט דן באפשרות תיקון טעות בפסק דין וקובע כי-

 (א) מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה ; לענין זה, "טעות" - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה.

(ב) בהסכמת בעלי הדין רשאי בית המשפט להחליט בכל עת על כל תיקון בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן.

(ג) ...

(ד) ...

טיב טענותיו של המערער, מלמדת על טענה לטעות מסוג "השמטה מקרית". טעות זו הוגדרה בפסיקה כ-

"...השמטה טכנית הנובעת מהיסח הדעת ומתייחסת לדברים אשר בית המשפט רצה לכלול בהחלטתו, כאשר נתן אותה אך הדבר נשמט מתשומת לבו ללא דעת; וכאשר חוזרים ומפנים תשומת לבו לשאלה מתברר בעליל, כי הוא היה ער לקיומו של הצורך לציין פרט זה או אחר בהחלטה, בעת שהיא ניתנה, אך לא עשה זאת בשל אחת מן הסיבות שנמנו לעיל. מן ההן גם משתמע הלאו, היינו אם בית המשפט לא היה ער כלל לקיומה של הבעיה, אין הוא יכול לתקן את המעוות על ידי תיקון טעות סופר, כביכול, גם אם הוא משתכנע בשלב מאוחר יותר כי לו הייתה השאלה מתעוררת, היה פוסק בה בדרך פלונית הזהה לתוספת או לתיקון המתבקש ממנו בשלב מאוחר יותר" (ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב פ"ד לב(1) 667, 670 - 671 (1978)).

           כאמור בסעיף, לו רצה המערער להפנות את תשומת לבו של בית המשפט המחוזי לטעות בפסק דינו, היה עליו לעשות זאת בפרק זמן של 21 ימים. בית המשפט המחוזי רשאי היה להחליט על התיקון גם לאחר 5 שנים, באם הייתה ניתנת הסכמת המשיבה, אך משזו לא ניתנה, ומשפרק הזמן שחלף חרג בצורה כה משמעותית מפרק הזמן הקבוע בחוק, נחה דעתי כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא היה מקום לתיקון פסק הדין.

           בהקשר זה ייאמר כי הסעיפים אשר הציג המערער בבית המשפט אינם ממין העניין, משעוסקים הם בהתיישנות פסק דין שהזכאי לא עשה כל פעולה כדי לבצעו (סעיף 21 לחוק ההתיישנות) ובהתיישנות גזר דין בחלוף פרק זמן מסוים מן היום שבו פסד הדין לגביו הפך חלוט (סעיף 10 לחסד"פ).

           עוד יוסף בהקשר זה, כי במקרים חריגים, ועל מנת להגשים את עקרונות המשפט הפלילי, ייתכן וניתן היה שלא לעמוד על קיומם הפורמאלי של המועדים הנתונים בסעיף, על מנת למנוע עיוות דין. עמד על כך השופט (כתוארו אז) ברק בעניין קניר, שבו קבע כי-

"ההליך הפלילי הוא מסגרת דינים, הבאים להגשים את המשפט הפלילי, דהיינו, לקבוע חפות או אשמה. לשם כך על ההליך הפלילי לחשוף את האמת, וזו מטרתו העיקרית. כמובן, עמידה על כללים וחשיפת האמת אינן שתי משימות נוגדות. נהפוך הוא: הכללים באים לקבוע סטנדרט של ניהול משפט, אשר - על-פי ניסיון החיים - יש בו כדי להביא לחשיפת האמת, ובכך תואמות שתי משימות אלה. עם זאת, יש ועמידה פורמלית על סדר הכללים בעניין מיוחד יהיה בה כדי לגרום לעיוות דין, אם בדרך של הרשעת החף מפשע ואם בדרך של זיכוי הנאשם. בנסיבות אלה יש לשאוף לכך, כי הכללים עצמם ייתנו לבית המשפט סמכות ושיקול-דעת לעשות צדק" (ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 505, 518-519 (1981).