לאור מסוכנותו של מואשם בעבירות של התחזות וזיוף מסמכים יישאר במעצר-הערר נדחה

כתב האישום שהוגש נגד העורר מייחס לו שתי עבירות של התחזות לאחר, עבירה של זיוף מסמך רשמי ועבירה נוספת של ניסיון להפרת הוראה בדבר סגירת שטח, ובימ"ש קמא החליט על מעצרו עד תום ההליכים. השופטת הנכבדה קמא ציינה בהחלטתה כי מדובר במעשים שמקשים על פעולתם של המופקדים על המעבר לתוך ישראל, ומכבידים גם על אלה המבקשים להיכנס כדין, וכי העובדה שהעורר השתמש קודם לכן בתעודות מזויפות כדי להיכנס לישראל שלא כדין, מחזקת את מסוכנותו. מכאן הערר שבפני. טענתו העיקרית של הסנגור היא שבישראל לא נוהגים לעצור בעבירות אלה, וכי אין מקום לאבחנה בעניין זה בין הדין באזור לדין בישראל. הסנגור לא טען דבר לגבי הראיות, ולמעשה אין חולק שיש ראיות לכאורה נגד העורר, כפי שעולה מאמרותיו של העורר ומראיות נוספות בתיק החקירה. הסנגור תמך טענותיו בהחלטות אחדות של ביהמ"ש העליון ושל בימ"ש השלום בירושלים.

טענה זו של אפליה בין הדין באזור לדין בישראל, עולה מעת לעת, במיוחד ביחס לעבירות המיוחסות לעורר. לאחרונה נדונה טענה זו בע"מ 1152/08, והמשנה לנשיא מציין בהחלטתו כי ערך בדיקה מקיפה של הדין בישראל, ומצא כי ככלל, כאשר נלווית לעבירה של שהייה בלתי חוקית עבירה נוספת, קיימת עילת מעצר, בין אם עילה של מסוכנות ובין אם עילה של חשש להימלטות מן הדין, ובמקרים רבים מחליט ביהמ"ש על מעצר עד תום ההליכים, ראו מראי המקום שפורטו שם. אמנם יש לבחון בכל מקרה האם ניתן להסתפק בחלופת מעצר, אולם בחינה זו נעשית אף לפי דיני האזור, בהתאם לנסיבות המיוחדות החלות באזור. יוצא אפוא כי אין מקום לטענה כללית של אפליה, ויש לבחון כל מקרה לגופו, בהתאם לנסיבותיו.

בנסיבות שלפנינו, העורר רכש תעודת זהות מזויפת בסוף שנת 2005, ויחד עימה קיבל גם כרטיס חבר בקופת חולים, על שמו של אחר. סמוך לאחר מכן התחזה העורר לאותו אחר בכדי לקבל טיפול רפואי, ועובר למעצרו ניסה העורר לצאת מהאזור בלא היתר, וכשהתבקש להזדהות, התחזה לאחר באמצעות תעודת הזהות המזויפת. במשך למעלה משנתיים החזיק העורר ברשותו תעודות מזויפות, ולפחות בשתי הזדמנויות, בהפרש זמנים ניכר זו מזו, התחזה לאדם אחר, ופעם אחת אף הצליח בכך וקיבל טובת הנאה שלא כדין. לא ניתן אפוא לומר כי מדובר במעידה חד פעמית. המצוקה הכלכלית של העורר, כפי שטען הסנגור, מחזקת את החשש כי יחזור לסורו אם ישוחרר ממעצר, ולכן בדין קבע בימ"ש קמא כי קמה נגד העורר עילה של מסוכנות. בנסיבות העניין, לא מצאתי כי טעה בימ"ש קמא כאשר קבע כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

נוכח האמור, מששוכנעתי בקיומן של ראיות לכאורה ובקיומה של עילת מעצר, התוצאה היא שאני דוחה את הערר ומותיר על כנה את החלטת בימ"ש קמא.

ניתנה היום, 10 בפברואר 2008, ד' באדר א' התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

נשיא