החלטה
1.בפני בקשת רשות להתגונן מפני תביעה כספית, בסך 52,213 ש"ח, שהוגשה לפי סדר דין מקוצר על ידי המשיבה, לאומי קארד אשראים בע"מ, נגד המבקש, מר יוסי צוברי, בגין יתרת חובה שנצברה בכרטיס אשראי שהנפיקה המשיבה למבקש, ושלא נפרעה על פי המוסכם.
2.בבקשה, מעלה המבקש שלל טענות, אשר למרבה הצער יש לומר כי לא סודרו ולא הובאו באופן שניתן להבינן על נקלה. ככל שיכולתי להבחין בין עיקר לטפל, אלה טענות המבקש: המשיבה הנפיקה לו מספר כרטיסי אשראי, ואין הוא משוכנע לאיזה כרטיס מתייחס כתב התביעה; לגבי כרטיס מסוים הוא מודה בחוב של 40,000 ש"ח, כפי שיעור מסגרת האשראי; הפסקת התשלומים באה ביוזמת המשיבה ולא ביוזמתו-שלו, וזאת עקב שימוש לרעה של מאן דהוא אחר בכרטיס (שימוש שבעקבותיו אף הוחזר כסף למבקש); חריגות שהיו בעבר, וכן הוראות תשלום שלא כובדו, לא הביאו להפסקת ההתקשרות, ומה לה למשיבה כי תעשה כן עתה; על המשיבה להגיע עם המבקש להסדר תשלומים; ההסכמים שנחתמו הם חוזים אחידים. במאמר מוסגר, מובלעת בבקשה, מועלית גם בקשה לביטול צו עיקול זמני שניתן, בשל טענות שונות הקשורות להמצאה.
3.המשיבה ויתרה על חקירת המבקש, והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. המבקש חזר על טענותיו, והמשיבה הקדישה מחצית מאורך הסיכומים שהוקצב כדי לטעון, שהבקשה הוגשה באיחור, בלא לבקש הארכת מועד. במחצית השניה מצאה עצמה המשיבה נגררת אחר סיכומי המבקש, ומנסה להשיב על טענות כאלה ואחרות שהועלו ע"י המבקש. עיקר טענותיה הוא לחוסר פירוט בטענות המבקש, להודאת בעל דין, ולהעדר הגנה ממשית.
4.הגם שאין ממש בטענות לעניין המועד, שכן כל עוד לא נתבקש פסק-דין, אין בית המשפט דק פורתא במועדי הגשת כתב הגנה או בקשת רשות להתגונן, הרי לגופו של עניין הדין עם המשיבה.
בית המשפט העליון, בע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ. Warner Home Video, פד"י מ"ו (2) 273, בעמ' 277-278, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום:
"אכן, הדין הוא כי בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה...
"בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר. אולם אם תצהירו של הנתבע אינו מצליח לעמוד אפילו במבחן זה, אין להגנתו כל יסוד, ובכגון דא אין נותנים רשות להתגונן... גם הימנעותו של התובע מניצול זכותו לחקור את המצהיר על תצהירו אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין בו מעיקרו. ...בעוד שיש בחקירה על התצהיר כדי להוסיף או להבהיר פרטים לטובתו של צד זה או אחר, הרי באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה.
"...אמנם ההלכה היא, כי בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן ניתן להעלות טענות בעל-פה נגד מסמך בכתב, שכן אין למנוע בשלב זה העלאתה של טענה טובה מטעמים שבדרכי הוכחה בלבד, ואין בודקים כיצד יוכיח הנתבע את הגנתו... אולם, אין הנתבע יוצא ידי חובתו בהעלאת טענות סתמיות בתצהיר, אלא עליו לטעון את העובדות המבססות את הגנתו. עובדות אלה, אם עברו את מכשול החקירה הנגדית, מוחזקות כנכונות, ובית המשפט בוחן על יסוד הנחה זו, אם קיימת אפשרות שהנתבע יזכה במשפט, אם יתברר המשפט בסדר דין רגיל. יפים לכאן דברי בית המשפט בע"א 469/87, אשר בהתייחס להלכה הנ"ל אמר, בעמ' 121:
'אך יש להוסיף ולהדגיש, כי באומרנו "בהנחה שהעובדות נכונות" אין כוונתנו להנחה בעלמא. כך, למשל, יכול שההנחה העובדתית שטוענים לה תקרוס לחלוטין בעת החקירה הנגדית של המצהיר... כך גם יכול שההנחה העובדתית הנטענת תקרוס אל מול חומר הראיות כולו, כפי שהובא לפני בית המשפט, וזאת כאשר בחינתו של החומר אינה מצריכה לבחון שיקולי מהימנות, וכאשר אין אנו נדרשים להכריע בין גירסאות נוגדות, אלא עניין לנו בגירסה אחת, המופרכת מעצמה'."
5.עיון, מדוקדק, סלחני ומקל ככל שיהיה, בבקשה, אינו יכול לדלות ממנה טענת הגנה עליה יכול המבקש להשתית רשות להתגונן. המבקש מודה בעיקר החוב (לא ברור לי מדוע טוענת המשיבה כי הוא מודה ב"קרן" החוב, שעה שכתב התביעה אינו מבחין בין קרן החוב לריבית שנצברה עליו); המבקש מודה בהפרת ההסכם; המבקש טוען לנזקים ערטילאיים, בלא לפרט או לכמת אותם; המבקש טוען להתנהגות קודמת, בה ויתרה המשיבה על זכויותיה במקרים של הפרות אחרות, אך אינו מפרט מדוע הדבר מזכה אותו לדרוש מהמשיבה להמשיך ולותר על זכויותיה; המבקש אינו מבאר מה קשר יש לארוע השימוש לרעה בכרטיס על ידי אחר עם החוב נשוא התביעה, בו הוא מודה; והמבקש אינו מפרט כלל במה קופח, בהיות ההסכמים חוזים אחידים.
6.קיצורו של עניין, אין בבקשה ממש, ואין היא עוברת את הסף של "טענות סתמיות", אליה מתייחס בית המשפט בעליון בדבריו.
7.בשולי הדברים אעיר שני אלה: ראשית, לעניין העיקול הזמני, מאחר שלא הוגשה בקשה לביטולו, לא מצאתי לנכון לדון בכך, חרף התעלמות המשיבה מסוגיה זו בסיכומיה; ושנית, צודק המבקש בכך שכתב התביעה ערוך אף הוא ברישול, ואין דרך לזהות בין נספחיו השונים את ההסכמים עליהם מתבססת המשיבה, או איזה כרטיס בדיוק הוא הכרטיס שאליו מתייחס כתב התביעה. אין בפגמים אלה כדי לרפא את תחלואי הבקשה, אולם די בהם כדי לשלול מהמשיבה הוצאות שאחרת היו נפסקות לטובתה בהליך זה.
8.אני דוחה, איפוא, את בקשת הרשות להתגונן, בלא צו להוצאות בבקשה.
9.אני נותן בזה פסק-דין על פי התביעה. ב"כ המשיבה רשאית להגיש פסיקתה לחתימתי.
ניתנה היום, ד' אב תש"ע, 15 יולי 2010, בהעדר הצדדים.