לאוב נ' מנו ספנות בע"מ

פסק דין

לפניי תביעת התובע, שהזמין באינטרנט שיט להפלגת חמישה לילות לו ולבת זוגו על באוניה רויאל איריס, ולא הורשה לעלות לאוניה מאחר והציג דרכון רומני בלבד ולא דרכון ישראלי. התביעה ע"ס 11,500 ₪ הוגשה בעילת השבת מלוא הסכום ששולם עבור השיט 5,290 ₪ (1,116 יורו, קבלה הוגשה בדיון וסומנה ת/1), 5,000 ₪ פיצוי בגין עגמת נפש ו-500 ₪ הוצאות משפט.

העובדות, שאינן במחלוקת הינן כי התובע הזמין סוויטה פרימיום לזוג ו-5 לילות שיט לרודוס וכרתים באמצעות האינטרנט ביום 19/5/13 (שחזור ההזמנה צורף ע"י הנתבעת לאחר הדיון). התובע הזדהה בדרכון רומני בלבד, למרות שהוא אזרחי ישראלי (פרוטוקול, עמ' 3, שורות 17-31), הגיע לנמל חיפה ביום השיט לפני המועד, דרכונו וחפציו נלקחו ממנו, ובסביבות השעה 12:30 בצהרים הוחזר לו הדרכון ונאמר לו שלא יכול לעלות על האוניה עם הדרכון הרומני אלא רק עם זה הישראלי. סעיף 2א לחוק הדרכונים, תשי"ב-1952, שכותרתו "חובת השימוש בדרכון ישראלי" קובע: "אזרח ישראלי יציג, בעת כניסתו לישראל ובעת צאתו ממנה, לפני קצין ביקורת הגבולות, דרכון ישראלי או תעודת מעבר ישראלית...". התובע מלין על כך שנציגת הנתבעת, עימה וידא את קבלת ההזמנה טלפונית ביום 19/5/13 לא הסבה את תשומת ליבו כי חובה עליו כאזרח ישראלי להזדהות בדרכון ישראלי בלבד (הקלטת השיחה הושמעה לי חלקית בדיון, והוגשה לי לאחר מכן על גבי תקליטור). עוד מלין התובע על כך שלמרות שהתייצב בנמל מוקדם יחסית, עלייתו סורבה רק בשעה 12:30, כאשר ההפלגה נועדה לשעה 13:00 וכך לא נותר לו זמן לנסוע למקום מגוריו, קרני שומרון, ואף לא לנסות להנפיק דרכון חלופי בעלות 1,000 ₪ (התובע הגיש בדיון כ-ת/2 פרסום באינטרנט על האפשרות להפיק דרכון בתשלום גבוה). התובע טוען כי סירוב הנתבעת להעלות אותו לאוניה נובע מהעובדה שהנתבעת מכרה מקומות מעבר לקיבולת האוניה ולחלופין מכרה את החדר שלו ביום ההפלגה, וטוען כי הדברים נאמרו ע"י נציג הנתבעת בנמל. התובע מחזק את טענתו בכך שנאמר לבת זוגו שהיא יכולה לעלות על האוניה אך תצטרף לחדר בו מצוי כבר זוג, ונדחתה בקשתו לעלות על האוניה יום למחרת, לאחר שיטוס בעצמו לכרתים (פרוטוקול, עמ' 2, שורות 9-19).

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים עיינתי בראיות שהוגשו לי לרבות שמיעת השיחה עם הנציגה, אני מוצאת כי יש לנתבעת תרומה לתוצאה לפיה התובע הפסיד את התשלום ששילם עבור השיט, ולא זכה להנות ממנו.

הנתבעת עוסקת בשיווק חבילות שיט ולכן היא הצד המקצועי מבין השניים. התובע הינו אדם מן הישוב, נכה צה"ל, כפי ששמעתי בדיון, ותיאר את עצמו בפני נציגת הנתבעת, עימה דיבר בטלפון ביום 19/5/13 במילים: "יש גם זקנים שלא כל כך חכמים" ועוד אמר שזו הפעם הראשונה שלו, ביקש את הכתובת והוראות הגעה לעמדת הרישום של הנתבעת בנמל חיפה. לפני כן בשיחה אמרה הנציגה לתובע פעמיים "עולים לאוניה עם דרכונים" ושוב "לא לשכוח דרכונים כי עם זה אתה עולה לאוניה". ניתן לצפות מנציגה סבירה של חברת שירותי ספנות לציין בפני התובע כי אם הוא אזרח ישראלי עליו להזדהות בדרכון ישראלי. אני דוחה את טענות התובע בדיון לפיהן אמר לנציגה בשיחת הטלפון כי הוא אזרח ישראלי, והיה עליה לשאול אותו מאחר וקיבל הנחת מועדון "חבר", דבר שאינו מתיישב עם אזרחות רומנית בלבד (פרוטוקול, עמ' 3, שורות 25-31). בהקלטה לא נשמע דבר מאלה, מהקבלה לא עולה כי התובע ביקש או קיבל הנחת מועדון חבר, ונראה כי בדה את הגירסה על מנת להיטיב את מצבו.

לסיכום אני קובעת כי היה על הנתבעת, לאור עיסוקה, להדגיש בפני התובע כי חובה עליו להביא לעליה לאוניה דרכון ישראלי, ואין מדובר בדרישה המעמיסה על הנתבעת חובה מוגברת שכן ממילא הנציגה חוזרת על ההנחייה להביא דרכונים בשיחה ללא שנשאלה על כך.

התובע גם תרם לתוצאה בכך שהזדהה בדרכון רומני מסיבה לא ידועה, ולא הביא עימו גם את הדרכון הישראלי, שהוצג לי בדיון כי הוא שומר את שניהם יחד. היה גם עליו לדעת כי על אזרח ישראלי להזדהות בארץ תמיד בדרכון ישראלי.

לעניין האירועים שהתרחשו בנמל, אמנם הסירוב להעלות את התובע לאוניה בהעדר דרכון ישראלי היה מטעם ביקורת הגבולות, אך העובדה שהתשובה נמסרה לו רק חצי שעה לפני העליה לאוניה, למרות שהגיע זמן רב לפני ואף סומן במסלול וי.איי.פי. רובצת לפתחה של הנתבעת.

התובע לא הביא לעדות את בת זוגו, שנסעה עימו על מנת שתעיד על התנהלות האירועים ביום היציאה, אך גם הנתבעת לא הוכיחה כי לא מכרה את החדר של התובע ובת זוגו לאחר, למרות שהטענה הופיעה כבר בכתב התביעה, ולא התייחסה אליה למעט האמירה הסתמית בכתב ההגנה "כי לא יתכן שחדרו של התובע נמכר לאחר". הסתמכות הנתבעת על מסמך "הערות כלליות", שצורף לכתב ההגנה מעוגנת אמנם בקבלה שהונפקה לו (ת/1), אך אינה פוטרת אותה מאחריותה, באשר התובע כלל לא ביקש לבטל את העסקה.

כפי שאמרתי בפתח הדיון, טוב היו הצדדים עושים לו היו מגיעים להסדר לשביעות רצון שניהם, אך משלא עשו כן אני קובעת כי ביחסי הכוחות בין הצדדים היתה מוטלת על הנתבעת החובה להבהיר לתובע את כל סידורי העליה לאוניה, לרבות הוראת סעיף 2א לחוק הדרכונים, ואני מכמתת את חלוקת האחריות בין הצדדים ב-75% על הנתבעת והיתר על התובע.

הנתבעת תחזיר לתובע 75% מהסכום ששילם עבור השיט בסך מעוגל של 4,000 ₪, ועוד הוצאות משפט בסך 250 ₪.

אני דוחה את התביעה לנזקים עקיפים כמו עגמת נפש, שתוארה ע"י התובע כסידורים שיש לעשות לצורך נסיעה בת 5 ימים, מכח אחריותו של התובע למחדל.

הנתבעת תשלם לתובע לסילוק תביעתו את הסכום הכולל של 4,250 ₪, וזאת תך 30 יום.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי הוא 15 יום מיום מתן פסק הדין.

ניתן היום, כ"ו שבט תשע"ד, 27 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.