לאה חן נ' קעבוץ תל קציר אגודה שיתופית

פסק דין

א. רקע ומבוא:

תביעה זו עוסקת במחלוקות כספיות שונות בין התובעת לבין קיבוץ תל קציר (להלן: הנתבע ו/או הקיבוץ). מחלוקות אלה נובעות ,בעיקר, כתוצאה מהפסקת חברות התובעת על ידי הקיבוץ ואי עזיבתה את הקיבוץ בפועל (בניגוד לרצון מוסדות הקיבוץ), תוך כדי המשך התגוררותה בבית מגוריה בקיבוץ והמשך צריכת השירותים המקומיים אותם מספק לה הקיבוץ, במשך שנים רבות.

מערכת היחסים בין התובעת ובני משפחתה והקיבוץ החלה להירקם עוד בשנת 1966, עת עברה התובעת עם בעלה וילדיה להתגורר בקיבוץ. בשנת 1967, התקבלו התובעת ובעלה, כחברים מן המניין.

"השידוך" לא עלה יפה, כמעט מתחילת הדרך ובין הצדדים נתגלעו חיכוכים וסכסוכים. מצב זה הוביל לפעולות שונות וחד צדדיות, שננקטו על ידי כל אחד מהצדדים, עוד משנות ה – 70. מצב זה מאפיין את מערכת היחסים בין הצדדים, מאז ועד היום הזה.

חברותו של בעלה של התובעת בקיבוץ הופסקה שנים מעטות לאחר קליטתם, בעוד שהתובעת נותרה בקיבוץ עם בנותיה. על אף הוצאתו מחברות, המשיך בעלה לשהות בבית המשפחה בקיבוץ, לסירוגין, בניגוד לרצון הקבוץ. המשך קליטתה וחברותה של התובעת, אף הוא, לא הוכתר בהצלחה, וסכסוכי הצדדים הגיעו לנקיטת הליכים משפטיים שונים ומגוונים, משנות ה - 70 של המאה הקודמת, ועד היום.

כבר בשנות ה – 70 ביקש הקיבוץ להפסיק גם את חברות התובעת, בגין סירובה להגיש תביעת מזונות כנגד בעלה לאחר שהוצא מחברות בו. התנהלו הליכים בנדון, במסגרת ת.א. 513/75.

בית המשפט אסר על הקיבוץ באותה העת, לדון בהוצאתה של התובעת מחברות ו/או מלנקוט סנקציות כנגדה, עקב סירובה הנ"ל, אם כי חייבה לדאוג לכך שכספי תשלומי המל"ל, יועברו לידי הקיבוץ. פעולה זו לא בוצעה על ידיה על פי פסק הדין, וגררה הליכים נוספים, לצרכי אכיפה.

ביום 14/07/1982 (במסגרת ת.א. 747/81), נעתר בית המשפט לתביעת הקיבוץ וחייב את בעלה של התובעת לעזוב את בית התובעת בקיבוץ ולהימנע מלהימצא בו, מלבד מועדי ביקור, אשר נקבע כי ייערכו בתיאום מוקדם, עם מזכיר הקיבוץ. על אף האמור, בעלה של התובעת המשיך להתגורר, לסירוגין, בבית אשתו בתחומי הקיבוץ, ודרישות הקיבוץ במהלך השנים בנדון, לא הועילו.

בשנת 1996, נקט הקיבוץ בהליכי ביזיון בית משפט כנגד בעלה של התובעת בגין האמור (הליך אליו צורפה גם התובעת). בית המשפט נעתר לבקשה והורה על הטלת סנקציות על בעלה של התובעת, באם לא יעזוב את הקיבוץ עד ליום 01/08/96. ערעור מטעם התובעת ובעלה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, ובקשת עיכוב ביצוע נדחה על ידי בית משפט העליון, ב-03/97 (רא' רע"א 402/97; נ/10 ו-נ/11).

בתצהיר התובעת שהוגש בהליכים הנ"ל, מיום 01/05/96 (נ/9), ציינה התובעת מפורשות כי המחלוקת הנמשכת בינה לבין הקיבוץ, הינה כספית בעיקרה, והיא עדיין נמצאת בקיבוץ מאחר ולא הושגו הסכמות "לפיצוי ותנאי דמי העזיבה" שישולמו לה, על מנת שתעזוב. התובעת ציינה שהתנאים שהוצעו לה, נדחו על ידיה, על כן, היא לא עזבה את הקיבוץ. כמו כן, טענה התובעת כי הרחקת בעלה מדירתה, נועדה להפעיל עליה לחץ ובעלה מתגורר עמה בעצם, "בהסכמת" הקבוץ. טענה אחרונה זו ל"הסכמה", נדחתה על ידי בית משפט מכל וכל.

ניתן לסכם את מערכת היחסים ארוכת השנים של התובעת והקבוץ, כפי שתיאר כבוד השופט אסא בפסק דינו עוד מיום 10/02/78, בת.א. 513/75. כבר אז, ציין השופט, כי אין הוא מאמין שניתן לשנות את תפיסותיה של התובעת, שכן, מלכתחילה, היא לא עברה בנפשה את התהליך הנדרש של ניתוק מעולמה הקודם והטמעותה בעולם החדש, של חיים קיבוציים. כמו כן, הוא ציין את התרשמותו כי לא יהיה בשנים נוספות של שהייה בקיבוץ, כדי ליצור שוני אצל התובעת וכי מערכת היחסים העוינת לא תאפשר אף בעתיד כל דוּ קיום של ממש, בינה ובין הקיבוץ. התרשמות זו של בית משפט, מלפני למעלה מ- 30 שנה, הוכחה כתחזית קולעת ביותר.

ביום 06/12/97 ,לאחר דין ודברים מתמשך בין מוסדות הקיבוץ לתובעת אודות היעדרות מרובה שלה מימי עבודה, החליטה האסיפה הכללית של הקיבוץ על הפסקת חברותה של התובעת בקיבוץ. ערעור פנימי של התובעת על החלטת האסיפה, נדחה ביום 07/02/98.

התובעת עתרה לביטול ההחלטות הנ"ל במסגרת ת.א. 622/98 (מחוזי). תביעתה נדחתה ביום 17/04/00, והחלטת הקיבוץ להפסיק את חברותה, אושרה. בית משפט (כבוד השופטת דנון) תמהה, שוב, כיצד התובעת בוחרת להמשיך להתגורר בקיבוץ, שנים כה רבות, כנטע זר, שעה שאין לקיבוץ כל משמעות חברתית מבחינתה, ושעה שהתובעת פיתחה תחושת ניכור וקיפוח (בין אם ממשי ובין אם מדומה), כֹּה ארוכת טווח. בית משפט גם ציין כי לא נותר מאומה בין הצדדים זה מכבר, לבד ממאבק כספי.

ערעור שהוגש על ידי התובעת על פסק הדין הנ"ל לבית המשפט העליון (ע"א 4255/00) נדחה ביום 11/08/03, וכן נדחתה בקשתה לדיון נוסף, בסמוך לאחר מכן.

על אף האמור, התובעת ממשיכה להתגורר בקיבוץ עד עצם היום הזה. ביום 08/01/04, פנתה התובעת למוסדות הקיבוץ בבקשה לאפשר לה אורכה לפינוי, בת כחודש, בהתחשב בניתוח שנקבע לה (ליום 04/02/04). הקיבוץ נעתר לבקשה והסכים לאפשר את הפינוי, עד ליום 01/03/04, אולם הפינוי, לא בוצע על ידיה, מאז ועד היום.

פרט להליכים המתנהלים בתיק זה בפני, התנהלו הליכים נוספים מקבילים בין הצדדים, במסגרת ת"א 529/05, בבית משפט המחוזי בנצרת, בו ניתן פסק דין ביום 21/11/07. באותה תביעה, עתרה התובעת להכיר בזכות "קניינית" שלה, בדירה בקיבוץ שבה היא מתגוררת. בית המשפט קבע שככל שהתובעת ממשיכה להתגורר בדירה, גם לאחר הארכה שהקיבוץ הסכים לה (עד ל – 01/03/04), הרי שהתובעת בעצם כופה על הקיבוץ את מגוריה, בניגוד לרצונו. כמו כן נקבע שהחיוב שהקיבוץ מבצע, לתשלום דמי שימוש, בדין יסודו, לאור המשך סירובה של התובעת לפינוי, אף לאחר קבלת הדרישה לפינוי. ערעור שהתובעת הגישה על פסק דין זה, הינו עדיין תלוי ועומד, בבית המשפט העליון.

ב. תחימת המחלוקות נשוא תיק זה:

רכיב התביעה באשר לנזקי גוף (שנכלל בכתב התביעה המקורי), נמחק על ידי התובעת על פי הודעתה, מיום 26/11/06 ואינו טעון בירור והכרעה.

על מנת לצמצם ולמקד את המחלוקות הכספיות שבין הצדדים, הודיעו הצדדים לבית המשפט (ביום 01/05/08), על הסדר דיוני, אשר קיבל תוקף של החלטת בית משפט.