כשרות גט שאחד מחברי בית הדין לא ראה בעיניו את מסירת הגט

א.   פתיחה

לאחר סידור הגט התברר כי אחד מחברי בית הדין לא ראה במו עיניו את מסירת הגט מיד הבעל לאשתו.

ברור לו שהגט נמסר מיד האיש לידי אשתו, אולם לא ראה זאת ממש בעיניו אלא יודע שכך היה בידיעה בלא ראיה.

יש לדון בזה מכמה צדדים בהלכות עדות אך נראה שקוטב הדיון הוא האם כאשר יש צורך בבית דין לנתינת תוקף למעשה צריכים הם לראות בעיניהם את המעשה או שדי שייעשה הדבר בבית הדין אף אם לא ראוהו ממש בעיניהם.

והנה עצם זה שגט צריך שלושה דיינים אינו פשוט והדברים עתיקים וכל דברינו כאן הם לשיטת הנוב"י מהדו"ת סימן קי"ד וכמו שיתבאר לקמן.

ועי' בשו"ת יביע אומר ח"ב אה"ע סימן י"ג שהביא באורך את המקורות בעניין זה.

ויש לדון בזה במה שמצינו שיש צורך בשלושה דיינים לחליצה, האם צריכים הם לראות את החליצה במו עיניהם ומהו מקור הדין ומתוך כך יתבאר הדין למאן דאמר שיש צורך בשלושה דיינים בסידור הגט.

ב.   ידיעת הדיינים בהלכות חליצה

במשנה יבמות קא א הובא הדין שמצות חליצה בשלושה דיינים ובגמרא שם נלמד דין זה מהפסוק "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים" - "זקנים שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה" עוד למדו שם בגמרא מהפסוק "וקראו לו זקני עירו" שגם שלשה הדיוטות כשרים להיות בית דין לעניין חליצה.

והנה מלשון הגמרא משמע שעניינו של בית הדין הוא ידיעת הדיינים להקרות שכן בגמרא הובאה ברייתא מתוספתא פי"ב דיבמות וז"ל "מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרות כעין דיינים רבי יהודה אומר בחמשה. מ"ט דת"ק דתניא זקנים שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה". ולכאורה המקור שהובא מתייחס לכל האמור בברייתא ביחס לזקנים דהיינו שיהיו שלשה שיודעים להקרות כעין דיינים. אמנם הדבר קשה שכן בלשון הפסוק אין התייחסות לרמת ידיעותיהם אלא למניינם בלבד ומשנשלל הצורך בסמוכין הדר דינא שכולהו כשרים בלא תלות בידיעותיהם, וזקנים דכתיבי בקרא היינו ב"ד הדיוטות. ותוספות (ד"ה מצות) כתבו שהדיינים צריכים להיות יודעים להקרות בלבד ואינם צריכים לדעת שאר הלכות "וכי לא עשו בטוב יוכלו לישאל לבקיאין אבל קריאה אם לא ידעו להקרות לא יוכלו להשאל לבקיאין אם הקרו יפה". וביאר בתוס' רא"ש (ד"ה דבעינן) שעל הקריאה אינם יכולים להשאל משום שאינם זכורים כיצד קראו מאחר שאינם בקיאים. ואם כן לדידהו אין הדיינים צריכים לדעת דבר בשעת החליצה, וגם להקרות לו היו זוכרים כיצד קראו לא היה צורך שידעו בשעת חליצה ויוכלו להשאל לאחר מכן. ונראה שלשיטה זו דין זה שידעו הדיינים להקרות הוא מדברי סופרים ומחשש שלא יעשו כהוגן, אך מדאורייתא די בשלשה הדיוטות שאין יודעים דבר שזו משמעות הפסוק משהתמעט הצורך בסמוכים, והדרא קושיא לדוכתא לשם מה נצרכים שלשה הדיוטות אלו ומהו תפקידם.

והנמק"י (ד"ה כעין דיינים) ביאר באופן אחר וז"ל:

"כתבו מן המפרשים ז"ל דלא קרו להו הדיוטות אלא משום דלא בעינן סמוכין אבל לעולם צריך שידעו הלכות חליצה עד שיקרו להן כסדר כעין דיינים והיינו דקאמר שיודעים להקרות כעין דיינים ובכלל זה הלכות קריאה וחליצה שיודעים הדיינים."

 ולדברי הנמק"י הללו היה מקום לדון שמא ידיעותיו בהלכה של הדיין הם לעיכובא וזו משמעות המילה "זקנים", אולם אין הכרח בדבר, ונראה שלדידו ג"כ כל דין זה הוא דרבנן ומשאין צריך סמוכין מהתורה אין צריך גם בקיאים בהלכה. ולכן נראה שמ"ש הגמ' "מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרות כעין דיינים... מ"ט דת"ק דתניא זקנים שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד" - לא על כך שיודעים להקרות מוסבים דברי הברייתא אלא רק על מנין הדיינים.

ויש להוכיח כך מדברי הרמב"ם הלכות יבום וחליצה פ"ד הט"ו שכתב שבדיעבד אם חלצה בפני שלשה עמי הארץ שאינם יודעים להקרות חליצתה כשרה ומבואר מדבריו שהצורך ביודעים להקרות הוא לכתחילה ובשלשה הוא לעיכובא וכן פסקו הטור והשלחן ערוך סימן קס"ט ס"ע א ובפי' סדר חליצה לב"י סק"ב. וע' ב"ש קס"ט סק"ב שהביא מחלוקת תוס' והנמק"י בעניין ידיעת הדיינים וכתב שדברי הרמב"ם סתומים ובסק"ג שם נקט בפשטות כרמב"ם שחליצה בדיעבד בפני עם הארץ כשרה ומבואר כדברינו שדינו של הרמב"ם אינו תלוי בשיטת תוספות בלבד אלא נכון גם לשיטת הנמק"י. ונראה עוד שכל מה שהתקשו הב"י ומהר"י ברונא (הוב"ד כפי' סד"ח לב"י סקד) על דברי הרמב"ם הוא רק משום שאם הדיינים עמי הארץ או כן לא קראו וכיצד תוכשר חליצה בלא קריאה, עיי'ש מה שתירצו. אך לא התקשו ביחס לעצם הדין שהדיוטות גמורים יושבי קרנות כשרים לחליצה, כי משלמדנו שא"צ סמוכין שוב אין לחלק. ועי' באהגר"א לסד"ח סנ"ב שמקור דברי הרמב"ם בירושלמי ובנחלי דבש סק"ה ביאר ד' הירושלמי דלא כגר"א.

אמנם הריטב"א (קא א ד"ה גמרא) הביא פרש"י שיודעים להקרות פירושו להקרות לא חפצתי לקחתה וכו' והקשה עליו "וק"ל כיוון דקתני הדיוטות ממילא משמע שיודעים להקרות דהא לא ממעט הדיוטות אלא דלא בעינן סמוכין וכדפרש"י ז"ל במשנתנו הדיוטות שאינם מסנהדרי עירן וכל היכא דלא ידעי להקרות יושבי קרנות נינהו". ביאור קושית הריטב"א: כיוון דזקנים משמע סמוכים אף שריבו שגם הדיוטות כשרים עדיין אין בכלל זה יושבי קרנות.

אמנם נראה שאין להביא ראיה מדברי הריטב"א שתפקיד בית הדין בחליצה הוא להקרות, וכל קושייתו היא שאם אינם יודעים להקרות אינם יודעים אפילו פסוק בתורה, וכיוון שכך יושבי קרנות הם, ופשיטא שאינם בכלל דיינים. ואף שלא מצאנו פסול מפורש בקרא מ"מ פשיטא שבית הדין צריכים לצאת מכלל יושבי קרנות, ולכן אף שהתרבו הדיוטות לא התרבו יושבי קרנות.

ומכוח קושייתו הנ"ל ביאר הריטב"א את גדר דייני החליצה שיודעים להקרות בדרך אחרת וז"ל:

"כיוון דחליצה דבר שבערוה ואקיל בה רחמנא טפי מגיטין ודיני ממונות דמדאורייתא בעינן סמוכין, הו"ה ס"ד דבזקנים כל דהו סגי ואפילו זקני השוק דגריעי טפי מהדיוטות, קמ"ל דקרי להו הדיוטות משום דלא בעי' סמוכין ולעולם צריך שידעו הלכות חליצה עד שידע להקרות כסדר כעין דיינים והיינו דקאמר שיודעם להקרות כעין דיינים ובכלל זה שיודעים הדיינים הלכות קריאת חליצה."

לכאורה משמע שזהו גדר דאורייתא בדיינין. ועי' ברב המהדיר הע' ז' שכ' שיש לפרש שכל מסקנת הריטב"א לפרש משנתנו ולא לפרש קרא.