כרמל איגוד למשכנתאות נ' אלעלי

פסק דין

1. תביעה לביצוע שטר: המחאה של הנתבע שהאחרון משך על סך ע"ס 17000 ₪. הוגשה התנגדות וניתנה רשות להתגונן (בהסכמה) כך שהתיק עבר לפסים של סדר דין מהיר. ההנמקה תהא תמציתית כאמור בתקנה 214טז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

מטעם התובע (להלן "הבנק") הגיש תצהיר ונחקר מנהל מחלקת הגביה. הנתבע הסתמך על תצהירו שתמך ההתנגדות.

זמן הפירעון הנקוב בשיק הנו 17.11.06. השיק משורטט "למוטב בלבד", והבנק מצוין בו בתורת נפרע.

גרסת הבנק:

2. ההמחאה ניתנה לצורך ועל חשבון חוב של לווים (איברהים עמיאד ופנדי) מכפר סג'ור, שעמדו בפני פינוי לפי צו. אותו צו לא צורף, אך יש לדחות כל ניסיון של טענה מצד הנתבע לטעון בענין זה, הואיל ובבקשת הרשות להתגונן לא חלק כלל שהלווים עמדו בפני פינוי, ולא העלה כל טענה בדבר קיום צו פינוי, כך שאין מחלוקת שהוצבה כדין בענין, והמצהיר מטעם הבנק לא היה חייב להתייחס כלל לענין בתצהירו.

3. במהלך הפינוי שהתבצע ב 15.11.06 ביקשו הלווים להפסיק את הפינוי והתחייבו להגיע להסדר, ולצורך רצינות כוונתם הציעו לשלם סכום של 17000 ₪ בשיק לפקודת הבנק. כאשר נוכח הבנק לדעת שמדובר בשיק של עו"ד, הסכים לקבלו ולהפסיק הליך הפינוי, מתוך ידיעה ברורה שמדובר בתשלום מזומן על חשבון חוב הפיגורים של הלווים לבנק. אין חולק כי המצהיר מטעם הבנק ניזון בענין המטרה לשמה נמסר השטר מבא כוחו. אלא שלנוכח גרסת הנתבע עצמו אין הדבר מעלה או מוריד.

4. במהלך חקירת המצהיר מטעם הבנק לא ידע האחרון לומר מיהו שמילא פרטי הנפרע בשטר. הוא העלה הסברה, שמא פקיד בנק בשם ששון ציין הבנק כנפרע בשטר, לנוכח דמיון - מה בין ספרות שמאחורי השיק בהן צוין מספר ההלוואה לבין כתב היד בו נרשם שם הבנק כנפרע.

גרסת הנתבע:

5. כאמור, גרסת הנתבע מצאה ביטויה בתצהירו, שלמעשה ניתן לומר שאינו מקים כל עילת הגנה.

6. הנתבע אינו חולק כי משך השטר, רשם הסכום של 17,000 ₪ ומסר אותו ללווים. לטעמו, מסר השטר כאשר לא צוינה בו זהות הנפרע.

7. הנתבע מודה בתצהירו כי ב 14 או 15 לנובמבר 2006 פנו אליו הלווים, "בבקשה להציל אותם מצו הפינוי שהוציא נגדם המשיב (הכוונה לבנק – י.פ.) בגין פיגור במשכנתא, וביקשו ממני כסף סך 17000 ₪ בכדי לעצור הליכי הפינוי". הנתבע הודיע ללווים כי אין ביכולתו לממנם בסכום זה ואז ביקשו ממנו שיק עתידי לתאריך 17.11.06, היינו שיק דחוי לשלושה ימים שכן עד אז יסתדרו ויחזירו לו השיק. טענתו של הנתבע הנה שמשך השיק כשיק על תנאי: התנאי הנו שהלווים לא יפרעו לבנק הסכום הנקוב בו, ורק בהתמלא התנאי ניתן להפקיד השיק לפירעון.

8. ראוי להקדים ולומר כי עיון בשיק מעלה כי אין בו ולו שמץ של סממן צורני שניתן כשיק על תנאי או לביטחון. הנתבע גם הודה בחקירתו כי התנאי לו הוא טוען סוכם בינו לבין הלווים, ולא בינו לבין הבנק. הנתבע אף לא העיד הלווים.

9. מכל מקום טוען הנתבע כי נודע לו בחלוף 12 יום ממועד הפירעון הנקוב בשטר כי השטר הופקד לפירעון. הוא התקשר ללווים ואלו טענו בפניו כי כבר שלמו לבנק סך של 33,000 ₪ והמתינו כל העת לקבלת השיק בחזרה. לאור דבריהם ביטל הנתבע את השיק.

דיון

10. הנתבע מודה למעשה כי השיק שמסר נועד לעצור הליך הפינוי. הבנק הסכים לבטל הליך פינוי למימוש דירה בגין הלוואה מובטחת במשכנתא (טענה זו לא נסתרה, והנתבע לא חלק כאמור בהתנגדות לביצוע שטר על כך שהיה אכן צו לפינוי, וכי השיק ניתן על מנת להפסיק אותו פנוי). בכך ודאי שיש ערך ומתן תמורה כלפי הלווים. יש לראות בבנק כמי שנתן תמורה ללווים, היינו תמורה בגין השטר.

ש. לרנר , בספרו דיני שטרות (מהד' שניה, עמ' 214, להלן "לרנר")) מבאר כי ברגיל , בפרקטיקה המשפטית הנוהגת בישראל, כמעט לעולם ניתן למצוא תמורה בכל מערכת יחסים שטרית.

גם עניינים שאינם בגדר תמורה בדין הכללי יספיקו לצורך דיני השטרות , לרבות תמורה שניתנה ע"י התובע (הבנק בעניינו) לאחר ולא לנתבע (הלווים בענייננו). עניין זה מוצדק, בהיעדר ויתור על דרישת התמורה לצורך הגדרת "אוחז בעד ערך" שכן ברגיל עצם משיכת השטר ומסירתו מעידה על נכונות להתחייב ביחסים משפטיים (לרנר, עמ' 216). לפי סע' 26(א)(1) לפקודת השטרות, כל תמורה המספיקה לשם העמדת התקשרות פשוטה תהווה תמורה הולמת להתחייבות שטרית. ולפי סע' 26(ב) לפקודת השטרות משניתן בזמן כלשהו ערך בעד השטר, רואים את האוחז כאוחז בעד ערך כלפי הקבל וכל מי שנעשה צד לשטר לפני אותו זמן. החותם על שטר בלא שקיבל תמורה מצד סמוך, ולאחר מכן נתן נסב תמורה עבור המסמך לצד הקרוב לו, נחשב הנסב אוחז בעד ערך אף ביחס לראשון.

11. לדידי, מכל יסודות האחיזה כשורה הקבועים בסע' 28 לפקודת השטרות , סימן השאלה היחיד לגבי מעמדו של הבנק נוגע לשאלה מיהו שמילא פרטי הבנק כנפרע בשטר: אם לא הלווים אלא מי מפקידי הבנק הוא שמילא שם הבנק כנפרע בשטר, הרי שהבנק אינו אוחז כשורה כהגדרתו בסע' 28 לפקודת השטרות, שכן נטל השטר כאשר חסר בו פרט מהותי – שם הנפרע. לשיטת לרנר המקובלת עלי, (עמ' 243-247 בספרו), יכול לעתים שגם נפרע יהא אוחז כשורה , חרף תנאי הסיחור: בתנאי שלא התקיים קשר עסקי בין המושך לבין הנפרע , היינו שאין הם צדדים קרובים, אלא כל אחד מהם קיים קשר עם הצד השלישי שסיחר השטר לנתבע. הדבר אפשרי שכן גם העברה ראשונה של השטר מן המושך יכול שתיחשב כ"סיחור" לפי הוראות סע' 28(א)(2) בצירוף סע' 30(א) לפקודת השטרות. בענייננו יש חוסר וודאות בשאלה האם נטלו הלווים את שיק ומילאו בו פרטי הבנק כנפרע ורק אז סיחרו אותו הלאה לבנק כשיק מעותד, או שמא נמסר השיק לבנק כששם הנפרע בו נותר ריק. במקרה הראשון, לטעמי הבנק הוא אוחז כשורה.

יש לזקוף לחובתו של הנתבע את אי העדת הלווים, ידידיו משכבר, בבחינת הימנעות מהבאת עדות זמינה ורלבנטית (לא הוצג כל טעם להימנעות). הללו יכולים היו להעיד האם הם שמילאו שם הבנק כנפרע ומסרו אותו כשפרטיו מלאים. הדבר הולם אף נטל ההוכחה הקבוע בסע' 29(ב) לפקודת השטרות. משכך יש להעדיף האפשרות כי הבנק קיבל השטר כשכל פרטיו מלאים והריהו לפיכך אוחז כשורה, המתגבר על טענת הגנה של המושך (הנתבע) כלפי הלווים. ברור היה מן העדות של מצהיר הבנק כי אין הוא יודע אל נכון מיהו שמילא פרטי הנפרע השטר, ומתי נעשה הדבר. מה שציין כאילו מי מן הבנק הוא שמילא שם הנפרע לא היה אלא הנחה ספקולטיבית שלו שהתבססה על דמיון לדעתו, בין כתב היד בו צוין מס' ההלוואה על גב השיק, לבין כתב היד בשם הנפרע. ספק רב בעיני אם יכול הוא להשוות שלא כאיש מקצוע , בין ספרות לבין כתב יד ולומר שמדובר באותו כתב.