כרמלי נ' מועצה מקומית מבשרת ציון ואח'

פסק דין

העותר הוא קבלן ובעל חברה לביצוע עבודות קבלניות. לטענתו, נתנו בידיו המשיבים (המועצה המקומית מבשרת ציון ומנהל מקרקעי ישראל) הבטחה שלטונית, לפיה תוקצה לו קרקע חילופית תחת חלק מחלקה 3, גוש 30465, שהוחזקה על ידו בעבר ושימשה אותו לאחסנת ציוד מכני כבד. הבטחה זו ניתנה, על פי הנטען, משהוחלט על פינוי הקרקע הנדונה, לשם סלילת כביש שאמור היה להיסלל לשכונת עין חמד (שכונה י"א) שבשטח השיפוט של מועצה מקומית מבשרת ציון.

מנהל מקרקעי ישראל כופר בטענה זו. המנהל טוען, כי העותר ואימו פלשו לחלקה הנדונה בלא רשות. ביום 20.5.96 נשלח אליהם מכתב התראה לפיו הם בבחינת פולשים לשטח האמור וכי הם נדרשים לסלק ידם ממנו. משלא נענו לדרישה הוגשה נגדם תביעת פינוי (ת.א. 9414/96 בבית משפט השלום בירושלים). במהלך ניהול המשפט, נעשו ניסיונות להגיע לפשרה במסגרתה תוקצה לעותר קרקע, ומשניסיונות אלה כשלו, ניתן פסק דין בו הורה בית המשפט לעותר ולאימו לסלק את ידם מן החלקה הנדונה. ערעור שהוגש על ידי העותר ואימו לבית משפט זה (ע"א 11057/07) נדחה, תוך שבית המשפט קובע כי היה והעותר ואימו יגישו תביעה חדשה תוך 30 יום בנוגע לזכויותיהם במגרש אחר (מגרש 13ב') יעוכבו הליכי הפינוי ככל שהם נוגעים לאותו מגרש בלבד. רוצה לומר, בעקבות הערעור היה על העותר לסלק ידו מכל שטח חלקה 3. העותר אכן הגיש תביעה חדשה לבית משפט זה בנוגע למגרש 13ב' (ה"פ 6436/07), וביום 14.5.12 נדחתה התביעה בפסק דינו של כב' השופט מ' סובל.

ייאמר מיד, כי דין העתירה, ככל שהיא מופנית כלפי המועצה המקומית, להידחות על הסף, באשר אין היא מוסמכת כלל ועיקר להתחייב או לבצע עסקאות במקרקעי ציבור אלא לצורכי ציבור, מה שאין כן בענייננו, ומעבר לכך, העותר לא הציג בעתירתו כל מסמך המלמד על הבטחה שלטונית כלשהי שניתנה לו מטעמה.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים גם לגופה של העתירה, הגעתי למסקנה כי הדין עם מנהל מקרקעי ישראל, וכי דין העתירה להידחות על הסף גם כלפיו, מן הטעם שבית משפט זה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מחוסר סמכות עניינית לדון בעתירה. העותר אמנם טוען, כי עניינה של העתירה ב"החלטות של רשות בענייני תכנון ובנייה אחרים" (פרט 10 (ב) לתוספת הראשונה), שכן הן פינויו מן המגרש המקורי תמורת הבטחה למגרש חילופי, והן ההימנעות מקיום ההבטחה שניתנה לו נעוצים בשיקולים תכנוניים, ומשכך מוקנית לבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בעתירה. אלא שטענה זו אין בידי לקבל. בצדק טוען המנהל, כי אין די בכך שעניינה של עתירה הוא בהחלטה של רשות ציבורית כהגדרתה בחוק. על העותר להראות, שעניינה של העתירה בא בגדרו של פרט מן הפרטים הכלולים בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, והתוחמים את סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים. לטענת המנהל, אליה הצטרפה גם המועצה המקומית, אין עניינה של העתירה מצוי בפרט מפרטים אלה. ואכן, הטענות העומדות לבירור בעתירה שלפניי אינן נוגעות כלל ועיקר לטיבם של השיקולים התכנוניים, אשר לטענת העותר הביאו את המנהל להימנע ממימוש ההבטחה השלטונית הנטענת, אלא לעצם אי העמידה באותה הבטחה. האסמכתאות אליהן הפנה ב"כ העותר בהקשר זה אינן יכולות להועיל לו. כך, באחת מהן, דנה העתירה ב"ענייני ארנונה" (עת"מ (ת"א) 1021/08 ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית פתח תקוה), וביתר פרוט, בקיום הבטחה שלטונית ליתן הנחה בארנונה לבעלי עסקים, בנסיבות מסוימות. עניין זה מצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים כמפורט בפרט 1 לתוספת הראשונה הנ"ל. באחרת, (עת"מ (מרכז) 40018-04-10 ביטון נ' מנהל מקרקעי ישראל) נדונה החלטה של המשיב בעניין הקצאת קרקע בפטור ממכרז, ומשכך מצויה הייתה בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים מכוח האמור בפרט 5 לתוספת הראשונה. ובאחרונה (עת"מ (חיפה) 2302-07-09 בריוטי נ' עיריית חיפה נדונה טענה הקשורה ישירות לענייני תכנון ובנייה ולרישיון עסק, פרטים 7 ו- 10 לתוספת הראשונה. כאמור, בענייננו אין העותר תוקף את השיקולים התכנוניים כשלעצמם (ככל שאלה אכן עומדים ביסוד ההבטחה השלטונית - בה כופר המנהל כלל ועיקר), ודי בכך כדי לדחות את העתירה מחוסר סמכות עניינית.

על כל אלה יש להוסיף, כי עיון בטענות הנטענות בעתירה ובתשובת המנהל לה, מלמד, כי המדובר, למעשה, "בתובענה החורגת ממסגרת של עתירה מנהלית ונושאת אופי 'אזרחי'", כדברי בית המשפט העליון בעע"מ 7151/04 הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל נ' ליאור דץ (פ"ד נט(6), 433), וכי לשם בירורה יש צורך בשמיעת ראיות ובבירור עובדתי מעמיק. בין העותר לבין נציגי המנהל התנהלו במשך השנים מגעים שונים, והטענות העובדתיות של כל אחד מן הצדדים לגבי מה שהוסכם או לא הוסכם במסגרתם של אותם מגעים, אינן יכולות להתברר במסגרת עתירה מנהלית, שלא נועדה לכך. ואכן בפסק דינו של בית המשפט העליון המצוטט לעיל נאמר, כי "על השופט היושב בדין בבית המשפט לעניינים מנהליים מוטלות מגבלות הנובעות מכללי הדיון בעתירות מנהליות. מגבלות אלה עשויות לשלול את האפשרות לטפל כנדרש בעתירה הנושאת אופי "אזרחי". מבחינה "פונקציונאלית" ההליך בערכאה אזרחית רגילה מתאים יותר מהליך הדיון בעתירות מנהליות לבחינתן של שאלות עובדתיות. הוא מקנה לבית המשפט את האמצעים הדרושים לקביעתה של תשתית ראייתית אמינה. דבר זה עשוי לשמש, במצבים מסוימים, נימוק לבטל פסק דין שניתן בעתירה מנהלית, כאשר היה מקום להגישה כתובענה אזרחית לערכאה אזרחית רגילה".

ואכן, אם צריך ראיה לדבר, עיון בפסק דינו של כב' השופט מ' סובל בתובענה שהגיש העותר בקשר עם מגרש 13ב', אשר גם במסגרתו נטענו טענות להבטחה שלטונית שנתן המנהל בידי העותר, מלמד עד כמה חיוני בירור עובדתי מעמיק, לאחר הצגת ראיות, על מנת לברר את דבר קיומה של ההבטחה הנטענת.

סוף דבר, העתירה נדחית על הסף. משבאתי לידי מסקנה זו, לא ראיתי צורך להידרש לבקשתו של העותר מיום 4.6.12, לצרף ראיה נוספת לעתירה.

העותר ישלם לכל אחת מן המשיבות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט"ו סיון תשע"ב, 05 יוני 2012, בהעדר הצדדים.