כרמון נ' מעינות העמקים בע"מ

פסק דין

המבקש עתר למתן פסק דין הצהרתי שלפיו סעיף 39 לחוק תאגידי מים ודיור תשס"א–2001 ("החוק") בטל בהיותו נוגד את הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ("חוק היסוד"), וכן כי המשיבה אינה רשאית לנקוט נגד המבקש הליכי גבייה מנהלית מכוח פקודת המסים (גבייה) ("הפקודה") וכי אינה רשאית לנקוט בצעד של ניתוק אספקת המים בשל חוב נטען של המבקש כלפי המשיבה. עוד התבקש צו הצהרתי שהמבקש אינו חייב בחוב כלשהו כלפי המשיבה וכי זו אינה יכולה לחייב אותו באגרות ביוב.

בגדר התובענה עתר המבקש גם לצו מניעה זמני, ובהחלטה מיום 10.1.13 ניתן צו ארעי האוסר על המשיבה לנקוט הליכי גבייה מנהלית ("הצו הארעי").

המשיבה הגישה תשובה לבקשה לסעד זמני, ובדיון שהתקיים ביום 13.2.13 הסכימו הצדדים שהדיון בהליך הביניים יהיה כדיון בהליך העיקרי, ופסק הדין יינתן על יסוד כתבי הטענות שהוגשו ועל יסוד טיעון משלים שהמבקש הורשה להגיש.

רקע

המבקש הוא בעליו של בית צמוד קרקע הנמצא בקריית טבעון ולטענתו, אף שנדרש על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה קריית טבעון, כתנאי למתן היתר בנייה, לשלם היטל לשם הקמתה של מערכת ביוב, ואף ששילם את הסכום הנדרש, לא הותקנה מערכת ביוב בשכונה שבה הוא מתגורר, ובשל כך הוא נאלץ להתקין בור ספיגה פרטי המשמש אותו במקום מערכת ביוב. המבקש טוען כי אף ששילם עבור התקנת מערכת ביוב שלא הותקנה ואף שנשא בעלויות נכבדות לשם התקנת בור סופג, מחייבת אותו המשיבה, שהיא תאגיד המים והביוב הפועל ביישוב, בתשלומים עבור צריכת מים ועבור שירותי ביוב. לטענתו, הוא הודיע למשיבה שאין לחייבו בתשלום אגרת ביוב (נספח ד' להמרצת הפתיחה), אולם המשיבה לא טרחה להשיב לפנייתו ועל רקע זה הוא חדל לשלם את הסכומים שנכללו בהודעות החיוב שנשלחו אליו. ביום 9.12.12 השתמשה המשיבה בסמכות הנתונה לה לפי סעיפים 7-7ב' לפקודה והוציאה צו עיקול המופנה לבנק לאומי בנוגע לכספים וחשבונות של המבקש המתנהלים אצלה.

הטענות

לטענת המבקש, עם חקיקת חוק היסוד הוקנה לבתי המשפט הכוח לבטל דבר חקיקה הנוגד נורמות שנקבעו בחוקי יסוד בכלל, ובחוק היסוד בפרט, ולכן יכול בית משפט זה להכריז על בטלות ההוראה שבסעיף 39 לחוק בהיותה הוראה לא חוקתית, שכן סמכויות וכוחות מרחיקי לכת הניתנים מכוח הפקודה צריכים להיות מוגבלים לרשויות שלטון ולא לתאגידים יצירי המשפט הפרטי דוגמת המשיבה.

המבקש טען גם כי הסמכות על פי הפקודה היא סמכות מנהלית, וככזו על המשיבה להפעיל אותה במקרים נדירים וחריגים ואין להתיר את השימוש בה כדבר שבשגרה.

לגופו של עניין טען המבקש, כי מששילם בשנת 2008 סכום כסף נכבד כדי להקים את תשתית הביוב בשכונה שבה הוא מתגורר ומשמערכת הביוב לא הוקמה, יש לראות את התשלום כמעין מקדמה על חשבון שירותי מים וביוב אשר המבקש רשאי היה לקזזה כנגד חיובים שנשלחו לו, ולכן אין לראות בו כמי שחייב למשיבה חוב עבור מים וביוב. המבקש הוסיף וטען כי חלק מצריכת המים שבגינה חויב היא בגין בריכת שחייה בחצר ביתו אשר המים בה אינם חוזרים למערכת הביוב, וכך גם המים שהוא צורך עבור השקיית צמחייה בגינת ביתו. משום כך, חיובו באגרת ביוב יחסית לצריכת המים היא בלתי מבוססת ועל המשיבה להימנע ממנה.

המשיבה טוענת שלתחילת שנת 2010, עת החלה פעילותה, עומדת יתרת חובו של המבקש על סכום של 30,850.90 ₪ וכי המבקש, כטענתו, עומד במריו ואינו משלם את המגיע ממנו הן בגין יתרת החובה בתחילת שנת 2010 והן בגין חיובי הצריכה השוטפים הנשלחים אליו. המשיבה טוענת גם שלפי סעיף 3(ב) לכללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), תש"ע–2009 ("הכללים") אין רלוונטיות לשאלה אם צרכן מקבל שירותי ביוב מתאגיד מים וביוב, וכי לפי סעיף 3(ג) לכללים החיוב בגין שירותי ביוב יהיה לפי כמות מים שנצרכו בפועל.

עוד נטען, כי לפי סעיף 12(א) לחוק כל עילת תביעה שהייתה תלויה ועומדת מטעם הרשות המקומית או נגדה לפני יום תחילת פעילותו של תאגיד מים וביוב, יוסיפו לעמוד בתוקפן כאילו לא נעשתה העברת הפעילות מהרשות המקומית למשיבה. לכן, ככל שלמבקש טענה בשל כך שהוא נדרש לשלם עבור התקנת מערכת ביוב, תרופתו היא בתביעה כלפי הרשות המקומית או מוסד התכנון, ועל כל פנים אין הוא יכול לבוא חשבון עם המשיבה. טענה נוספת של המשיבה אשר נטענה כטענת סף היא שלבית המשפט אין סמכות עניינית לדון בתובענה, נוכח הוראת החוק הקובעת את חובתה של הרשות הממשלתית למים וביוב ("הרשות") לברר תלונות של צרכנים, אלא שחובה זו הותנתה בתנאי מוקדם שהמתלונן פנה תחילה לתאגיד המים הרלוונטי ותלונתו לא טופלה כראוי. לעניין תחולת הפקודה, הפנתה המשיבה לסעיף 39 לחוק המסמיך אותה לנקוט הליכי גבייה בהתאם לפקודה.

דיון

לאחר עיון בכתבי הטענות, החלטתי לדחות את בקשת המבקש ובהתאם לכך לבטל את הצו הארעי.

המבקש הרחיב את טענותיו בשאלה אם סעיף 39(ב) לחוק הוא חוקתי, וכפועל יוצא מכך גם בשאלה אם המשיבה רשאית לנקוט נגדו הליכי גבייה מנהלית על פי הפקודה. ואכן, שובה את הלב ככל שיהיה הרצון לדון בשאלת תוקפו של סעיף 39(ב) לחוק, מצאתי שלעת הזו אין צורך להרחיב בסוגיות אלה ודי בנימוקים קצרים ופשוטים כדי לדחות את הבקשה.

לפי הנטען בבקשה, ועל אחת כמה וכמה כשמעיינים בתשובה, ברור שהמבקש חייב בתשלומי מים וביוב למשיבה ומנימוקיו, שפורטו בבקשה, הוא מסרב לשלמם. טענתו, שאין הוא מחובר למערכת ביוב ולכן אינו צריך לשלם תשלומים בגין ביוב, היא טענה חסרת יסוד ואני דוחה אותה. חובתו של המבקש לשלם למשיבה נקבעה בחוק ואין הוא רשאי לעשות דין לעצמו ו"לקזז", כביכול, את מה שלטענתו הוא שילם כמקדמה בגין הקמת תשתית ביוב כנגד המגיע ממנו על פי החוק. על סוגיה דומה, בהקשר של ארנונה עירונית, נאמר כי: "בתי המשפט נחלקו בשאלה, האם ארנונה היא חוב בר קיזוז. כמו בשאלות רבות בדיני הארנונה, יש גישה בפסיקה המאפשרת העלאת טענה של קיזוז כנגד חוב ארנונה, ויש גישה השוללת העלאת טענה מסוג זה מהטעם שהארנונה היא מס שאינו בר קיזוז בהעדר הוראת דין מפורשת" (ה' רוסטוביץ, מ' וקנין, פ' גלעד, נ' לב, ארנונה עירונית (ספר שני, עמ' 1145 (2001)) ("רוסטוביץ"), ולמטה מן הדברים מוסיפים המחברים ומציינים: "גם לפי הגישה הראשונה, כי ניתן לקזז חוב ארנונה, בהודעת קיזוז על הנישום לפרט את מקור החוב, את סכום הכסף שהרשות המקומית חבה לו, ולהודיע כי הוא פורע את אותו סכום מסוים באמצעות קיזוז זכותו נגד חובו לרשות. לא כל זכות ניתנת לקיזוז. כך למשל, לא ניתן לקזז חוב מיסים כנגד תביעת נזיקין שסכומה אינו קצוב ושלא ניתן לגביה פסק דין" (שם, בעמ' 1455). דעתי היא שבין שתי הגישות המוזכרות בדברי רוסטוביץ, הגישה הראויה היא זו השוללת העלאת טענת קיזוז כנגד החיוב, מפני שכאמור לעיל, הכרה באפשרות קיזוז של חוב שהמבקש טוען לקיומו, כפי שהוא המקרה בענייננו, היא מתכון בדוק לאנדרלמוסיה ותוהו ובוהו שבו יוכל כל חייב לעשות את הישר בעיניו ולהעלות כל טענה שתעלה על דעתו במענה לדרישת תשלום שנשלחה כדין, ונקל לתאר כי במצב עניינים כזה לא תוכל שום רשות ציבורית, וכמותה גם המדינה, לנהל את תקציבה ולכלכל את ענייניה הכספיים. יש לזכור כי הוראות חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג–1973, ובכללן ההוראה בדבר זכות הקיזוז, מסדירות את היחסים המשפטיים בין בני אדם הפועלים במשפט הפרטי, וקשה לראות כיצד ניתן להחיל הוראות אלה ביחסים שבין האזרח לרשות המנהלית, יחסים המושתתים על סמכות מצד אחד וכפיפות מצד אחר, כשיסוד ההסכמה שהוא חיוני לכל מערכת יחסים חוזית איננו רלוונטי לגביהם.

טענת הקיזוז, כביכול, היא חסרת יסוד גם מן הטעם שהמשיבה צודקת כשהיא טוענת שאם בכלל קיים חוב כלפי המבקש בשל כך שהוא שילם עבור התקנת מערכת ביוב וזו לא הותקנה, הרי זהו חוב של הרשות המקומית, ולפי הוראת סעיף 12(א) לחוק חוב כזה, ככל שהיה קיים, לא הועבר למשיבה עם תחילת פעילותה בשנת 2010. לטענה זו של המשיבה לא בא כל מענה מצדו של המבקש, והמסקנה המתבקשת היא, כאמור, שאין יסוד לטענה ויש לדחותה.

גם הטענה שהמבקש אינו חייב בתשלום עבור שירותי ביוב מכיוון שאינו מקבל שירותים כאלה מן המשיבה איננה מבוססת די הצורך. המשיבה הפנתה בעניין זה לסעיף 3(ב) לכללים הקובע כי: "צרכן, למעט ספק, המקבל שירותי מים מהחברה, יחויב גם בשירותי ביוב אף אם אינו מקבל שירותי ביוב מהחברה..." (ההדגשה הוספה, א"ק). נמצא, כי חיובו של המבקש בתשלום עבור שירותי ביוב הוא מכוח הוראה שבדין וכאמור, אין יסוד מספיק לטענתו ואני דוחה אותה.

סיכום ביניים הוא, אם כן, שלמבקש אין מענה ראוי לטענות המשיבה שהוא חייב בתשלומים עבור מים וביוב וכי הוא בבחינת סרבן תשלום שיש לנקוט נגדו אמצעי גבייה. המבקש טוען שהמשיבה נקטה כלפיו בהליך גבייה מנהלי שבנסיבות העניין אינו מידתי והיה עליה לנקוט אמצעי אחר, כגון פנייה ישירה ללשכת ההוצאה לפועל בתביעה לסכום קצוב (כאמור בסעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז–1967). עם זאת, המבקש לא הסתפק בעתירה לצו המצהיר שבנסיבות העניין אין לנקוט נגדו הליך של גבייה מנהלית כי אם הרחיב את יריעת הטיעון ועתר לסעד הצהרתי שסעיף 39 לחוק הוא בטל, בהיותו נוגד את הוראות חוק היסוד.

אומר מיד כי אפילו הייתה עומדת לדיון רק השאלה של מידת התאמת השימוש בסמכות הגבייה המנהלית לנסיבות העניין, כפי שהתבררו, הייתי דוחה את תובענת המבקש, שכן אין מחלוקת שהמבקש הוא סרבן תשלום ונקיטת הליכי גבייה מנהלית נגדו אינה בלתי מידתית או עולה על הנדרש כדי לאכוף עליו את מילוי חובותיו. עם זאת, כאמור, המבקש הרחיב את היריעה וביקש שייקבע שההוראה המסמיכה את המשיבה לנקוט הליכי גבייה מנהלית היא הוראה בלתי חוקתית המצדיקה הכרזה על בטלותה.