החלטה
בקשה לסילוק התובענה על הסף מכוח תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, מחמת מעשה בית דין והיעדר עילה כנגד המבקשים, ולחילופין העדר עילה והעדר יריבות בין מבקשים 2-4 לבין המשיבים.
הבקשה הוגשה על ידי ארבעה מתוך 12 נתבעים בתביעה כספית שהגישו המשיבים על סך של 2,500,000 ₪. בתביעת טענו המשיבים כי נגרם להם נזק כתוצאה ממעשי או מחדלי הנתבעים, הנעים בין רשלנות חמורה, מעשי עוקץ, תרמית וגניבה בעסקה לרכישת מקרקעין. לטענת המשיבים, לאחר ששילמו את תמורת המקרקעין, מילאו את כל התחייבויותיהם ונרשמו במרשמים כבעליו כדת וכדין, הוגשה נגדם תביעה על ידי המבקשים, שהתבררה בת"א (ת"א) 1832-06 מונצז נ' כרבאסי (12.7.10) (להלן "הליך קודם"), בגדרה נטען, כי הבעלים האמיתיים של המקרקעין הם המבקשים וכי המקרקעין נרכשו ממי שלא היה בעל זכויות בהם וללא כל הרשאה או הסכמה מצידם. יוער כי בסופו של יום הנכס הופקע והתקבלו בגינו פיצויים.
בסופו של ההליך הקודם, אשר נועד, לברר מיהם בעלי הזכויות ה"אמיתיים" במקרקעין, קיבל בית המשפט את תביעת המבקשים וקבע כי זכותם עדיפה והם בעלי הזכויות במקרקעין.
בתובענה דנא, תבעו המשיבים את כלל הגורמים האחראים לדידם למעשי התרמית, בניהם: עו"ד שייצג אותם בעסקה, חברת הביטוח המבטחת את אותו עו"ד, גורמים שהתחזו להיות בעלי הזכויות המקרקעין, עוה"ד שייצג אותם, רשם החברות והמתווכת בעסקה וגם את המבקשים אשר זכו בהליך הקודם.
לטענת המשיבים, המבקשים נושאים באחריות לכך שלא עדכנו את מרשמי החברה ברשם החברות, באופן שייתן ביטוי פומבי לזכויותיהם ויהיה בידיעת צדדים שלישיים מעוניינים. העדר העדכון, אפשר לדידם של המשיבים, את שרשרת מעשי התרמית, שבסופם נמכרו המקרקעין למשיבים ונגרמה ה"תאונה המשפטית".
בבקשת הסילוק טוענים המבקשים, כי פסק הדין אשר ניתן בהליך הקודם, מהווה מעשה בית דין, מכוח השתק פלוגתא, שכן הינו מתייחס לאותם עניינים וטענות המועלים נגד המבקשים בתובענה זו.
לטענת המבקשים, עיון מעמיק בפסק הדין שניתן בהליך הקודם מעלה, כי הוא סתם את הגולל על שאלת אחריותם של המבקשים לנזק שנגרם, עת דחה את הטענות בדבר האחריות, הרשלנות והאשם התורם, של המבקשים תוך שקבע קביעות מהותיות לעניין זה וכן דחה את תביעתם החילופית של המשיבים, לקבלת הפיצוי בגין הפקעת המקרקעין נשוא המחלוקת או לקיזוז חלק מן התשלום, תוך התייחסות לא מחמיאה לתום ליבם של המשיבים. הודגש, כי המשיבים פירטו באריכות טענותיהם בהליך הקודם, במסגרת טענת "קיזוז" ולא אך במסגרת הקניינית, וממילא, דוקטרינת "מעשה בית דין" (ובפרט השתק פלוגתא) הנה אדישה לשאלת שוני העילות.
לפיכך, טוענים המבקשים כי ניתן למשיבים יומם בבית המשפט, לא הוגש ערעור, פסק הדין חלוט, והם מנועים ומושתקים מהעלאת אותן טענות פעם נוספת כלפי המבקשים.
בנוסף, לגישת המבקשים, התובענה ממילא איננה מגלה עילה כנגדם, שכן מעובדותיה והמסמכים שצורפו לה עולה, כי מעשה ה"עוקץ" נעשה, למרות הרישום במרשם רשם החברות ותוך התעלמות ממנו, ובוודאי שלא בעטיו של חסר כלשהו בהם עת הנוכלים הגישו הסכם פיקטיבי, בו נרשמו כבעלי החברה צדדים זרים ששמם כלל לא הופיע בדו"ח רשם החברות. על כן, גם אם יוכח, כי מי מהמבקשים חבים באחריות או חובת זהירות כנגד המשיבים, הרי ברור כי אין לראות קשר סיבתי בין אותה הפרה נטענת לנזק לו טוענים המשיבים.
לחילופין, נטען, כי יש לסלק את התביעה על הסף נגד משיבים 2-4 מחמת העדר עילה והעדר יריבות, שכן המדובר במי שהיה בעת הרלוונטית למעשה העוקץ, בעלי חברת "סלעי טרש" (המבקשת 1) ולא במנהליה. על כן, ייחוס החובות אליהם, מתעלם ממסך ההתאגדות וממסך החיובים הנוגע לניהול המרשמים (שאינם באחריותם).
מנגד, טוענים המשיבים, ביהמ"ש קיבל בהליך הקודם את טענת המבקשים כי מדובר בתובענה קניינית ודחה את טענות המשיבים כי המדובר בתובענה שהפכה כספית בעיקרה עקב הליכי ההפקעה. על כן המבקשים מושתקים מלטעון עתה להשתק פלוגתא או מעשה בית דין.
עוד נטען, כי לאור אופיו הקנייני המובהק של התובענה הקודמת, בית המשפט לא בירר והכריע בטענות אודות רשלנות ואשם תורם מצד המבקשים, ובכך דחה על הסף, למעשה, את הטענות הללו, אולם, ברי, שלא התכוון לקבוע מסמרות לעניין האחריות הנזיקית.
המשיבים אף דוחים את טענות המבקשים, לפיהן פסק הדין בהליך הקודם נתן דעתו לסוגיית תום ליבם בצורה שאיננה מחמיאה, ויתרה מזאת, טוענים כי האמירות הבעייתיות מתייחסות דווקא למבקשים עצמם, אולם לא נקבע מהי המשמעות הנזיקית של אשם זה, כיוון שלא היה מדובר בהליך המתאים.
לבסוף נטען, כי הניסיון להבדיל בין מבקשת 1 למבקשים 2-4 הינו מלאכותי ועולה אף כדי אבסורד, וכי הטענה לפיה קיים פטור גורף מחבות כלשהי לבעלי חברה בע"מ מדאגה לביצוע רישום נאות אצל רשם החברות, הנה מרחיקת לכת וראוי שתתברר בסופו של הליך משפטי ולא בתחילתו.
לאור כל האמור, המשיבים טוענים כי יש לדחות את הבקשה לסילוק על הסף, שהינו סעד קיצוני הניתן במשורה, וכי מן הראוי שטענות המשיבים באשר לאחריותם של המבקשים ל"תאונה המשפטית" תתבררנה במסגרת דיון עובדתי ומשפטי מעמיק.
מעשה בית דין- השתק פלוגתא:
הכלל בעניין "מעשה בית-דין", הן זה שעניינו בהשתק עילה והן זה הנוגע להשתק פלוגתא, יסודם בעקרון "סופיות הדיון" והם מבטאים את התפיסה, לפיה יש בכוח הכרעה שיפוטית קודמת, להביא, במקרים המתאימים, לסיום ההתדיינות המשפטית שבין הצדדים באותו עניין. כלל זה נועד לשרת את האינטרס הציבורי, למנוע הכרעות שיפוטיות סותרות ובזבוז זמן שיפוטי יקר, וכן לענות על האינטרס של בעלי הדין שלא יוטרדו שנית בשל עילה או פלוגתא שהתדיינו בה בעבר בפני בית המשפט (ראו למשל: ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י בע"מ, פ"ד נח(6) 447, 452 (2004), ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת החולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5), 511, 519 (2004), נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי 12-15 (1991) (להלן: "זלצמן")).
במקרה בו עסקינן, המדובר במשיבים, אשר היו נתבעים בהליך הקודם. להגנתם טענו לרשלנות ואשם תורם מצד המבקשים תוך שביקשו לדחות את התובענה כנגדם ולקבוע כי הם בעלי הזכויות המקרקעין (ולמעשה, בעלי הזכות לקבל פיצוי בגין ההפקעה) או לחילופין, לקזז חלק מהפיצוי שהתקבל בגין ההפקעה בשל טענות אלו. עתה, בתובענה דנא, חוזרים המשיבים (התובעים), על אותן טענות לצורך ביסוס תביעתם הכספית- נזיקית כלפי המבקשים.
כלל "השתק העילה" איננו משמש "מחסום" בפני נתבעים אשר הפכו לתובעים, שהרי העילות, אפילו הן דומות במרכיביהן העובדתיים, אינן זהות, משום חילופי עמדות בעלי הדין. הדבר נכון גם באשר לטענת "הקיזוז", המהווה טענת הגנה של הנתבע. מאידך, כלל "השתק פלוגתא" יכול ויאפשר התמודדות במצב בו תובענה מאוחרת עלולה לערער את יסודות פסק הדין המוקדם, או לפגוע בזכויות שנרכשו מכוח אותו פסק הדין (ראו זלצמן, 42-46).