פסק דין
1.ע"פ כתב התביעה, בין התובע והנתבעים נערך זיכרון דברים באשר לרכישת דירת הנתבעים ע"י התובע.
בהמשך, נדחה תאריך חתימת החוזה בשל הצורך לקבל אישור זכויות ומשנתקבל האישור, סירבו, לטענת התובע, הנתבעים לחתום על הסכם אלא אם כן תשולם רוב תמורת הדירה עם חתימת ההסכם, תנאי שלא היה מקובל על התובע.
בסופו של דבר, לא נחתם חוזה שכן הצדדים לא הגיעו ל"עמק השווה" וזכרון הדברים בוטל ע"י הנתבעים.
התובע, ע"פ כתב התביעה, דרש את קיום ההסכם, כאשר לטענתו, הדרישה לתשלום תמורת הדירה עם חתימת החוזה בלתי סבירה.
כן נטען בתביעה שמחירי הדירה עלו ונזקיו בגין עליות מחיר הדירה עמד על כ – 60,000 ₪.
מכל מקום, התובע תובע סכום של 9,100 ₪ אותו שילם למתווכת, 15,000 ₪ פיצוי מוסכם וסכום נוסף של 5,900 ₪ בגין נזקיו בשל עליות ערך הדירה. סה"כ סכום התביעה הועמד על 30,000 ₪.
2.הנתבעים, בכתב ההגנה טוענים שהובהר לתובע כי המדובר בעסקה הקרובה לעסקה "במזומן" שכן היו זקוקים לרוב הכסף באופן מיידי. בסופו של דבר, היתה מחלוקת על מועדי ביצוע התשלומים ועל כן לא ניתן היה להשלים את העסקה.
בנסיבות אלה, נטען כי זיכרון הדברים לא השתכלל לידי הסכם מחייב כאשר סלע המחלוקת היה התשלומים ומועדי ביצועם.
השאלה היא, האם בנסיבות העניין וכפי שעולה מכתבי הטענות אכן הנתבעים הפרו את ההסכם (זיכרון הדברים) ועל כן זכאי התובע לפיצוי.
4.לאחר שנשמעו טענות הצדדים, בדיון שהתקיים בתאריך 25.12.11, נתנו הצדדים הסכמתם למתן פסק דין ע"פ סעיף 79 א'. משמעות הסכמתם למתן פסק דין ע"פ 79 א' הובהרה לצדדים.
5.בעסקאות רבות נערך הסכם ראשוני בו מסכימים הצדדים על פרטים מהותיים והסכמה ראשונית זו מועלית על הכתב ב"זיכרון דברים", כאשר קיימת מעין הסכמה בין הצדדים כי הסכם מפורט יערך בהמשך ע"י בעלי מקצוע.
כאשר הצדדים בשלב, בין ההסכם הראשוני להסכם הסופי, אינם מצליחים להגיע להסכמה על פרטי ההסכם המאוחר, מתעוררת השאלה, כמו במקרה שבפניי, מה תוקפו של זיכרון הדברים והאם זיכרון הדברים הינו הסכם מחייב או רק משא ומתן לקראת כריתת הסכם.
6.כעקרון, האם התכוונו הצדדים להתחייב בזיכרון דברים, מוכרעת בין היתר ע"פ זיכרון הדברים. כפי שעולה מהסיפא לזיכרון הדברים על פיו, מי שיפר את זיכרון הדברים ישלם סכום פיצוי של 15,000 ₪ אכן מדובר בכוונה להתחייב, כל שכן, שסוכם סכום מחיר הדירה ותאריך הפינוי.
מאידך, נטען שמאחר ולא פורטו בזיכרון הדברים מועדי התשלום והסכומים, הרי הדבר מצביע על כך שלא הייתה גמירות דעת של הצדדים להתחייב כל עוד לא הוסכמו פרטים מהותיים אלה.
טענת הנתבעים, על פיה, מועד התשלומים היה מהותי שכן עמדו על כך שרוב הסכום ישולם מיד עם חתימת ההסכם עצמו, אין לה ביטוי בזיכרון הדברים עצמו ועל כן השאלה היא האם בנסיבות אלה, המדובר בפרט שאינו מהותי.
7.לאחר שעיינתי במסמכים ובטיעוני הצדדים, סבור אני שאכן זיכרון הדברים הינו בגדר הסכם מחייב וכי ניתן להשלים את הפרטים שלא סוכמו ע"י סעיפים 25- ו - 26 לחוק החוזים.
יחד עם זאת, סבור אני שגם התובע היה צריך לוודא שתנאי התשלום, שהם בדרך כלל מהותיים, יפורטו בזיכרון הדברים.
8.מכל מקום, הצדדים הגיעו להסכמה שינתן פסק דין ע"פ סעיף 79 (א) לאחר שהוסברה להם מהות הסכמתם.
לאור כל האמור וחלקו של כל צד לזיכרון הדברים להיווצרות המחלוקת ובהתחשב גם בכך שלא הובאו ראיות להפסד שנגרם לתובע בגין ירידת ערך, אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סכום של 12,000 ₪ אשר ישולם תוך 45 יום מיום מתן פסק הדין שאם לא כן ישא הסכום ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.