כספי נ' עפיף

פסק דין

1. ביום 26.6.08 הגיע התובע לבצע תפיסת רכב שהוטל עליו צו עיקול במסגרת תיק הוצל"פ שהתנהל כנגד הנתבע בגין חוב, שבמועד ביצוע העיקול עמד על סך העולה על 50,000 ₪.

העיקול לא בוצע בשל התנגדות הנתבע אשר מנע את תפיסת הרכב בכך שנכנס לרכב ונסע מהמקום. במהלך הנסיון לבצע את תפיסת הרכב היו בין הצדדים חילופי דברים, כאשר התובע טוען כי הנתבע דחף אותו, איים עליו בכך שיתיז עליו חומר ריסוס ואף פגע ברכבו בעת שנסע מהמקום. הנתבע מכחיש מכל וכל טענות בנוגע לאלימות שנקט כלפי התובע, איומים או פגיעה ברכבו, וטוען כי ביקש לנסוע עם הרכב על מנת לגשת למשרד ב"כ הזוכה ולשלם את חובו, ומשסרב התובע לאפשר לו לעשות כן, נכנס לרכב ונסע מהמקום.

2. בעקבות ארוע זה הגיש התובע תלונה במשטרה על תקיפה והכשלת העיקול, ובסופו של יום, לאחר שהמשטרה ערכה עימות בין הצדדים, הוגש כתב אישום באשר להכשלת העיקול בלבד, הנתבע הודה בעובדות כתב האישום והורשע על פי הודאתו (ת.פ. (עכו) 12579-11-08).

3. בתביעה זו מבקש התובע לחייב את הנתבע לשלם לו את הסך של כ-9,500 ₪ וזאת על בסיס הרכיבים הבאים: גרימת נזק לרכב (750 ₪), בזבוז זמן בשל הגשת תלונה במשטרה (1,000 ₪) הפסד שכ"ט בגין אי תפיסת הרכב (4,000 ₪), פיצוי בגין התקיפה (4,000 ₪) והוצאות משפט, לרבות הוצאות בשל שני דיונים שהתקימו אשר לראשון שבהם לא התיצב הנתבע, ובמהלכו ניתן פסק דין אשר בוטל כנגד הפקדת הסך של 2,000 ₪ על ידי הנתבע.

4. לאחר שמיעת הצדדים בפני ולאור הודאתו של הנתבע בהכשלת העיקול, דין התביעה להתקבל, אולם זאת בחלקה הקטן בלבד.

התרשמתי כי התובע, בנסיונו להאדיר את נזקיו, ואולי אף "להשחיר את פניו" של הנתבע, תיאר את הארוע באופן דרמטי בהרבה מאשר אופן התרחשותו. העובדה שהמשטרה בחרה לבסוף להגיש כתב אישום אך ורק בגין הכשלת העיקול (ולא בתקיפה, איומים או גרימת נזק) תומכת במסקנתי זו. לפיכך הרשעתו של הנתבע משמשת ראיה מכרעת בהתאם להוראת סעיף 42א' לפקודת הראיות, רק באשר לעצם המעשה של הכשלת העיקול, הא ותו לא.

5. שוכנעתי באמיתות גירסת הנתבע שאכן ביקש מהתובע שלא לתפוס את הרכב על מנת ללכת ולהסדיר את סילוק חובו (כפי שאכן נעשה באותו היום אם כי החוב לא סולק במלואו באותו היום אלא רק לאחר מספר ימים), אולם אין בכך לפטור את הנתבע מחבותו כלפי הנתבע, שכן בפועל במועד שהגיע התובע לבצע את תפיסת הרכב, לא הוסדר החוב, לא במלואו ולא בחלקו. לפיכך רשאי היה התובע לעמוד על ביצוע הצו ככתבו וכלשונו, כאשר לא היה בכך למנוע מהנתבע להסדיר את חובו במועד מאוחר יותר ולשחרר את הרכב (אם כי כמובן שהיה בכך להעלות את ההוצאות בתיק ההוצל"פ).

יחד עם זאת, התרשמתי כי עמידתו של התובע על ביצוע תפיסת הרכב תוך התעלמות מבקשות הנתבע, נובעת בעיקר מרצונו לקבל את מלוא שכרו עבור ביצוע צו העיקול, וגם אם מוצדק הדבר, ניתן וצריך, בנסיבות מתאימות, לגלות מעט גמישות והבנה ולחפש מוצא אחר אפשרי מלבד עמידה דווקנית על ביצוע צו העיקול, וצר לי כי התובע איננו מבין כך את תפקידו.

גם התובע, כמעקל הפועל לגביית חובות מכוח הרשאה כחוק, איננו צריך לנהוג באטימות כלפי החייבים, ומצופה כי יפעיל שיקול דעת בכל מקרה ומקרה באם אכן יש הצדקה לנקיטת הצעד הדרסטי ביותר, או שמא ניתן להשיג את התוצאה הרצויה (הסדר החוב) בהסדר, כאשר כמובן שהסמכות לאשר הסדר כזה אינה מצויה בידי התובע אלא בידי הזוכה או בא-כוחו, והדבר לעיתים אפשרי לביצוע בשיחת טלפון אחת, ועם מעט נכונות וגמישות מצדו של התובע.

6. לאור הרשעתו של הנתבע ולאור הודאתו, הוכח שהנתבע הכשיל את ביצוע העיקול, אולם התובע לא שכנעני כי במהלך הנסיעה מהמקום גרם הנתבע לנזק לרכב התובע ואני סבורה כי אם היה בסיס לטענה זו, הדבר היה מתועד על ידי השוטרים ואף נכלל בכתב האישום. גם הטענה לאיומים או תקיפה נדחית על ידי, ואני סבורה כי התובע, כמי שעוסק בעיקולים צריך לקחת בחשבון כי הוא לא יתקבל אצל החייבים במאור פנים, ובאם לעיתים הרוחות מתלהטות, אין הצדקה בכל מקרה ומקרה להגיש תלונה במשטרה כפי שנוהג התובע לעשות (זאת למדתי ממספר תיקים של התובע שהתנהלו בפני ותיקים רבים נוספים שנדונו בפני שופטים שונים).

אוסיף כי על אף שבארוע הנטען היה נוכח אדם נוסף (אלי כהן אשר שמו נזכר בדו"ח הביצוע) התובע לא ביקש להעידו על מנת שיתמוך בגרסתו באשר לגרימת הנזק לרכב, האיומים והתקיפה שהוא מבקש לייחס לנתבע, וידוע הכלל כי אי העדת עדות שעדותו רלבנטיות פועלת לחובתו של הצד שנמנע מהעדתו.

7. לאור האמור לעיל אני קובעת שהתובע זכאי לפיצוי בגין אובדן שכר טרחתו והשחתת זמנו בלבד, אולם הסכומים הנתבעים על ידו נראים לי מופרזים ביותר.

התובע הציג אישור חתום על ידי ב"כ הזוכה ואשר בו צויין כי שכרו המוסכם של התובע עבור תפיסת הרכב עמד על סך של 4,000 ₪ וזה לא שולם לו מאחר ולא ביצע את הפעולה. אינני מקבלת אישור זה כבסיס מספק לפסיקת הסכום הנטען בנסיבות הענין וזאת משתי סיבות:

האחת – מדובר בסכום גבוה מאוד, שאין כל הצדקה להשיתו על החייב, והתובע לא הוכיח לי כי הזוכה קיבל את אישור ראש ההוצל"פ לשכר בגובה כזה (בהתאם לתקנה 4א' לתקנות האמורות), והוא עולה באופן ניכר (יותר מפי שתיים!) על השכר הקבוע בתוספת לתקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות), תשכ"ח-1968 עבור תפיסת רכב, העומד על הסך של כ-1,500 ש"ח. אמנם התקנות אינן מגבילות את הזוכה מלהסכים עם התובע על כל סכום שהוא (אלא רק מגבילות את סכום ההוצאות שיתווסף לסכום החוב), אולם הן מהוות קנה מידה באשר לשכר הסביר, אותו ניתן להשית על החייב במסגרת תיק ההוצל"פ, ואינני סבורה כי במסגרת תביעה נזיקית כנגד החייב יכול התובע לגבות סכום העולה על סכום זה.

השניה – האישור שהוצג ניתן בדיעבד, ולאחר שב"כ הזוכה כבר יודע כי אינו חייב בתשלום שכר התובע, ולפיכך מה ימנע ממנו לכתוב באישור כל סכום שהוא, בין אם הוסכם מראש ובין אם לאו? ב"כ הזוכה לא הובא לעדות בפני ולפיכך אינני מוכנה לסמוך על האישור את קביעת גובה השכר לו היה התובע זכאי אלמלא הכשיל הנתבע את תפיסת הרכב, ובהחלט לא סביר בעיני כי זוכה ישלים לשלם לתובע שכ"ט שאין הוא יכול לכלול בהוצאות המותרות לגבייה בהתאם לתקנות ההוצאה לפועל.

באשר לראשי הנזק של נזק לרכב ופיצוי בגין התקיפה – לאור האמור לעיל בדבר אי הוכחתם, אין מקום לפסוק בגינם פיצוי כלשהו.

8. אשר על כן אני אומדת את נזקיו של התובע כתוצאה מהכשלת תפיסת הרכב בסך של 2,000 ₪, כאשר לסכום זה יש לצרף הוצאות משפט לרבות בגין שני הדיונים בסך של 750 ₪.

הסך של 2,000 ₪ יועבר מהפקדון לידי התובע. על הנתבע לשלם יתרת הסכום, בסך של 750 ש"ח בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ט שבט תש"ע, 03 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.