כלל תעופה בע"מ הפרה חובת זהירות כלפי רוכשת כרטיס טיסה

הגב' שמרינה תמרה (להלן - התובעת) רכשה כרטיס טיסה לקו תל אביב - סמרה - תל אביב בחברת "סמרה איירליינס" (להלן - נתבעת 2 או חברת התעופה) על ידי נציגתה בארץ, חברת כלל תעופה בע"מ (להלן - כלל תעופה או נתבעת 1).

התובעת טסה ביום 01.09.04 מתל אביב לסמרה, רוסיה. שלושה ימים קודם לטיסה המתוכננת מסמרה לתל אביב, שנקבעה ליום 27.10.04, פנתה התובעת לחברת התעופה כדי לאשר את הטיסה חזרה לתל אביב והופתעה לשמוע, שטיסתה בוטלה ואין טיסה חלופית.

התובעת טוענת, כי הנתבעות לא דאגו לידע אותה או מי מטעמה על דבר ביטול הטיסה וכי על אף שיחות טלפון בהולות שלה מרוסיה ושל חתנה בארץ אל עובדי כלל תעופה, לא טרחו הנתבעות לדאוג לתובעת, אלא נתבקשה לחזור בכוחות עצמה לישראל. הנתבעות התעלמו לחלוטין מהתחייבותן על פי כרטיס הטיסה, הכולל טיסה הלוך לסמרה וחזור לתל אביב. כרטיס טיסה זה מחייב את הנתבעות בהיותן "מוביל אוירי" ומארגני הטיסה כפי המתחייב. עוד טוענת התובעת, כי כיוון שלא נותר בידה די כסף מזומן, נאלצה בבושת פנים והשפלה ללוות כספים מאנשים מקומיים על מנת לרכוש כרטיס טיסה ממוסקבה לתל אביב. את הדרך מסמרה עד למוסקבה, נסעה התובעת משך 18 שעות ברכבת, כיוון שלא היה בידה מספיק כסף לרכישת כרטיס טיסה נוסף מסמרה למוסקבה וכן, שבהיותה אישה מבוגרת, יכלו מכריה לעזור לה במשא המזוודות עד לקרון הרכבת, דבר שלא מתאפשר בעליה למטוס.

כמו כן טוענת התובעת להוצאות נוספות ולעוגמת נפש רבה מרשלנותן, חוסר מיומנותן במשלח ידן, הפרת חוזה והפרת חובת הזהירות על ידי הנתבעות.

התובעת טוענת עוד, כי הנתבעות לא נהגו כחברת תעופה מיומנת ופעלו בניגוד לחוק התובלה האווירית התש"ם - 1980, תקנות רישוי שירותי תעופה (טיסות שכר) ו/או טיסות סדירות ו/או האמנות הבינלאומיות המתאימות לעניין ו/או חוק שירותי תיירות, התשל"ו - 1976 ו/או תקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות), התשס"ג - 2003. הנתבעות התרשלו בכל מתן שירותי הטיסה, בניגוד לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לא השתמשו במשלח יד במיומנות הראויה, הפרו את חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 ונהגו בחוסר תום לב. הנתבעות פעלו בניגוד לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981, הטעו את התובעת, הסתירו ממנה פרטים מהותיים, פעלו בניגוד לחוק המכר, תשכ"ח - 1968, כשסיפקו נכס שאינו מתאים לעסקה וכן שעשו עושר ולא במשפט.

התובעת מעריכה את סך נזקיה בסך 35,000 ש"ח.

נתבעת 1 טוענת בכתב ההגנה, כי לעניין נתבעת 2, היא אך כתובת למסירת כתבי בי דין כפי שהדבר עולה מטופס הבקשה למתן אישור להפעלת טיסות שכר, על פי תקנה 5 לתקנות רישוי שירותי תעופה (טיסות שכר), תשמ"ב - 1982 וכי קמה טענת העדר יריבות בינה לבין התובעת ויש לדחות את תביעה. נתבעת 1 טוענת, כי התובעת מעולם לא פנתה אליה בתלונה לעניין נשוא התביעה, כי אין עילה נגדה, כי אינה קשורה ואינה נושאת באחריות לביטול טיסותיה של חברת סמרה, שכספי התובעת כתמורת כרטיס הטיסה הועברו ישירות לנתבעת 2 ולא לנתבעת 1 וכי ניסיונה של התובעת "לדוג" את נתבעת 1 ברשת תביעה זו נדונה לכישלון. ניסיון התובעת לאשר את הטיסה חזור היה מול נתבעת 2, מכתבה של התובעת מיום 26/10/04 מפנה אצבע מאשימה באופן ברור כלפי נתבעת 2, סוכנות הנסיעות אליה הופנתה ההודעה לצד השלישי, אשר נמחקה במהלך הדיונים, ידעה זמן סביר קודם לכן על ביטול הטיסה והיא זו שלא עדכנה את התובעת בהתאם, כי בררה ודאגה ככל הניתן לטיסה חלופית לתובעת, כי נתבעת 2 היא זו שראתה לנכון להציע לתובעת החזר 50% מכרטיס הטיסה, כי מחיר הכרטיס כפי שהצהירה התובעת אינו מדויק ומכל הטעמים שהוזכרו, מבקשת נתבעת 1 לדחות את התביעה נגדה. יצויין, שעל אף שהנתבעת 1 הגישה את כתב ההגנה כ"נציגת" הנתבעת 2, לא נמצאו כלל ועיקר טענות הגנה ספציפיות לנתבעת 2.

דיון

אין חולק, כי התובעת רכשה כרטיס טיסה מתל אביב לסמרה וחזרה, שילמה מלוא עלותו וקיבלה אך מחצית תמורתו.

הנתבעת טענה בסיכומיה לעניין ייחוד העילה. טענה זו שהועלתה בשלב הסיכומים מהווה שינוי חזית אסור ורק בשל טעם זה היה דינה להידחות. אולם, כאשר עסקינן באמנות בינלאומיות ספק אם קיימת אפשרות לפסוח עליהן, מקום שהן חלות.

טענת נתבעת 1, כי על פי אמנת ורשה שנקלטה בדין הישראלי בחוק התובלה האוירית תש"ם - 1980, קמה ועומדת לה טענת ייחוד עילה ואין לתבוע בעניין האמור אלא רק מכח האמנה ולא מכח הדין המקומי, דינה להידחות במקרה דנן.

אמנת ורשה תוחמת את המקרים עליהם היא חלה בסעיפים 17-19. במקרים האמורים שם, לא ניתן לתבוע מכח עילה הקבועה בדין פנימי אלא רק מכח האמנה. הסעיפים כוללים מקרה של השמדה, אבדן או היזק לרכוש תוך כדי ההובלה האוירית וכן לגבי מוות או נזק לנוסעים או לרכוש מחמת איחור בתובלה האוירית, בהתאמה. איני מוצא באלו להחיל חובת תביעה מכח האמנה לפי שאין בה כל איזכור לגבי ביטול מוחלט של טיסה, כפי שאירע במקרה דנן.

בבש"א 5998/01 (ת.א 2154/00) ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' קופת חולים כללית (טרם פורסם), קבע כב' השופט יעקב צבן, בסעיף 8 להחלטה, כדלהלן:

"פרק 3 לאמנת ורשה דן באחריות המוטלת על המוביל האוירי. סעיפים 19-17 מקימים אחריות זו, שאינה ניתנת להתנאה, ומטרתם לכלול רק את הסיכונים האופייניים לתובלה אווירית. לפיכך, אין האמנה קובעת תחולה בלעדית על היחסים בין נוסע למוביל אוירי; עובדות ונסיבות שלא נכנסות בגדר סעיפי האמנה, נידונות לפי החוק הפנימי של כל מדינה ומדינה..."  ( ההדגשה הוספה).

וכך נאמר בהמשך ההחלטה, בסעיף 17, כדלהלן:

"הפרוטוקולים מועידת ורשה מצביעים על כך שמנסחי האמנה לא התכוונו לכלול במונח 'איחור' מקרים בהם לא בוצע חוזה התובלה. קיימת אבחנה ברורה בין מקרים של איחור בתובלה - המוסדרים באמנה - לבין מקרים של אי-ביצוע חוזה התובלה - הנשלטים על-ידי הדין המקומי" (ההדגשה הוספה).

לאור האמור, איני מוצא בענייננו את תחולת אמנת ורשה, אלא עילת תביעה מכח הדין הישראלי הפנימי.

נפקות ראשונה לכך שאמנת ורשה אינה חלה בענייננו היא, שאין לנתבעת 1 הכח בטענה שאינה אחראית כלפי התובעת כיוון שאינה "המוביל האוירי". דיני החוזים והנזיקין בישראל מחייבים את הצדדים לחוזה לנהוג בזהירות הראויה ובתום לב ולא מצאתי קיום חוזה אצל הנתבעת 1 וגם לא זהירות ראויה או קיום חוזה בתום לב.

נתבעת 2 היא חברת חוץ שאישרה בידי נתבעת 1 לקבל עבורה כתבי בי דין בארץ (סעיף 6 ונספח א' לכתב ההגנה) וכן לייצגה כמוצהר בכתב ההגנה, שלא שונה ולא הוגשה בקשה לתיקון כתב ההגנה. מטעם זה ניתן לתת פסק דין גם נגד נתבעת 2.