כהן נ' רענן

החלטה

תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר, ע"י עורך-דין תל אביבי, לקבלת חוב שכר-טרחה מאת הנתבעת.

התביעה מתבססת על קיומו של הסכם שכר-טרחה, שסומן כנספח א' לכתב התביעה.

בהסכם זה, נקבעה זכאותו של עורך הדין, לשכר בסיס בסכום של 20,000 דולר, עליו תוספת 5% מזכויות ש"יעמדו לזכות הלקוח".

לפי כתב התביעה, הגיעה הנתבעת להסכם במסגרת הליך משפטי, שנוהל כנגד בן זוגה באופן המצדיק גביית 5% מהסך של 200,000 דולר (תוקן בדיון באולם) ומשווי מחצית הבית, לפי הסכם העקרונות שחתמו הצדדים ומסומן כנספח ג'. בנוסף, זכאי התובע להשלמת שכר הבסיס ששולם רק בחלקו.

הנתבעת טענה, כי התביעה איננה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר.

דרישת היתרה לשכר שנקבע בסעיף 3 להסכם שכר-הטרחה, מתאימה אמנם לבירור בסדר דין מקוצר.

ואולם, חלקה הנוסף של התביעה, העוסק ביישומו של הסעיף המגדיר את הבסיס לתחשיב הפרוגרסיבי של השכר, ככזה המושפע מ"רכוש טובת הנאה בעלת ערך קנייני, זכות כספית", מתייחס למושג תחשיבי לא מוגדר.

קביעת הצדדים בדבר בסיס הזכאות, מושפעת בהכרח מהשאלה מה היה היקף הנכסים לו היתה הזכאית הנתבעת ממילא, ללא קשר לפעילותו של עורך הדין מכוח החוק עצמו, או שמא מדובר בתחשיב שמתחיל מבסיס 0, לכל זכיה שהיא.

ברור אם כן, כי הבסיס התחשיבי איננו מוגדר אריתמטי וגם אם התובע מנסה להציגו ככזה, לדעתי, חוטא הוא למהותה של התביעה.

העובדה שחלק מהתביעה מתאימה לבירור בסד"מ וחלק אינה מתאימה לכך, פוסלת את התביעה כולה מלידון בסד"מ.

סבורני, כי התביעה בכללותה, איננה ראויה להתברר בסד"מ ולא היתה צריכה להיות מוגשת בדרך זו ויש להסיר מעליה כותרת זו.

להשקפתי, ניתובה של תביעה בהליך של סד"מ, נועד לאפשר הקלות דיוניות מסוימות, שתתבטלנה אם נאפשר, למי שבחר להתחיל בהליך הלא מתאים, להמשיך בו ולחסות ביתרונותיו שלא כדין, על חשבון מתדיינים אחרים.

אני מורה איפוא, על הגשת התביעה מחדש, בסדר דין רגיל וניתובה בדרך זו, קציבת מועד של 30 יום להגשת כתב הגנה ובירורה לאחר מכן.

המזכירות תעביר את התיק לטיפול בסדר דין רגיל, בניתוב המקובל לתביעות מסוג זה של שכ"ט עו"ד.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים, בדואר רשום.

ניתנה היום, י' אדר א תשע"א, 14 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.