כהן נ' עירית תל-אביב-יפו ואח'

פסק דין

בפניי עתירה מנהלית המופנית כנגד שומות הארנונה שהוטלו על העותר בשנים 1987-2009 ע"י המשיבה 1 בגין נכס שבבעלותו.

בדיון מיום 2 ביולי 2013 ביקש הרב טל למנותו כאפוטרופוס לעותר לצורך הליך זה ובהעדר התנגדות של ב"כ המשיבים, ומכח הסמכות על פי תקנה 32(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הוריתי כמבוקש.

1. רקע

בבעלותו של העותר נכס המצוי ברחוב גולומב 20 בתל אביב (להלן: "הנכס"). העתירה הוגשה לאור הליכי עיקול מנהליים בהם נקטה המשיבה 1 כנגד העותר. לאחר הגשת כתבי הטענות בעתירה, נפגשו הצדדים מספר פעמים על מנת לנסות ולפתור את המחלוקת שביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט אולם, לאחר שהצדדים לא השכילו להגיע לפתרון המחלוקת, לא נותר מנוס אלא ליתן פסק דין בעתירה.

לטענת העותר, הוא אדם מבוגר ובעל בעיות בריאותיות ובמועדים הרלוונטיים, הוא לא התגורר בנכס ואינו מתגורר בו נכון למועד מתן פסק הדין. לטענתו, לא הייתה מוסמכת המשיבה 1 לגבות ממנו חובות ארנונה החל משנת 1987 ואילך מאחר ובמשך תקופה זו הנכס הושכר לאחרים. לטענתו, מאחר ועל-פי הדין על תשלום הארנונה להשתלם ע"י המחזיק בנכס בפועל, הרי שאין המשיבה 1 מוסמכת לגבות ממנו ארנונה בגין שנים אלו. לטענת העותר, בין השנים 1994 ועד לשנת 2004 החזיק והתגורר בנכס מר שלום קשקש ובין השנים 2004 ועד לפחות לשנת 2009 החזיק בנכס מר דודו זר. להוכחת טענותיו צרף העותר לעתירה הסכם שכירות בינו ובין מר שלום קשקש לשנים 1994-1995 והסכם שכירות נוסף משנת 2004 בינו ובין מר דודו זר.

2. טענות הצדדים

העותר טוען, כי במשך תקופה של שבע שנים שקדמו להגשת העתירה על-ידו, נמנעה המשיבה 1 מלנקוט פעולות גבייה נגד השוכר בנכס, בעוד שהמדובר בנכס מסחרי בו עוברים ושבים אזרחים ופקחים של המשיבה 1 באופן קבוע. כלומר לטענתו, ידעה המשיבה 1 במשך שנים אלו כי קיים שוכר בנכס ולמרות זאת נמנעה מלנקוט בפעולות גבייה נגדו. כן טוען העותר כי ככל שייקבע ע"י בית המשפט שהוא חב באי אלו חובות בגין הנכס, הרי שבעבור החובות שקדמו לשנת 2005 חלה התיישנות. העותר טוען כי הגיש למשיבה 1 השגה שנדחתה, ולאחר מכן, עובר להגשת העתירה דנן החלה המשיבה 1 לנקוט בפעולות גבייה נגדו באופן בלתי סביר, שלא בתום לב ובחוסר הגינות, והטילה עליו עיקולים רבים. לטענתו, משניסה לברר אצל המשיבה 1 מהו גובה החוב הנדרש ובעבור מה, נתקל במכשולים ובהתנהלות שאינה הוגנת ע"י המשיבה 1 שהביאה להתארכות ההליך וליצירת בלבולים מיותרים.

מנגד, טוענת המשיבה 1 כי על פי רישומיה, על שם העותר 4 חשבונות ארנונה המיוחסים לנכס. בגין חשבונות אלו רשומים על שם העותר חובות בסך של כ-733,654.15 ₪ לשנים 1987-2009 (נכון לחודש פברואר 2013). העתירה דנן לטענתה של המשיבה 1 הינה הלכה למעשה ערעור בחלוף המועד על החלטותיהם של בתי משפט השלום ורשמי ההוצאה לפועל אשר דחו בקשות קודמות של העותר. במהלך השנים נקטה המשיבה 1 שלושה הליכי תביעה בבית משפט השלום אשר הסתיימו במתן פסקי דין לטובתה, פעלה לפתיחת שני תיקי הוצאה לפועל ונקטה אינספור פעולות אכיפה כנגד העותר. לעמדת המשיבה 1 פעולות אלו מפסיקות את מירוץ ההתיישנות בהתאם להלכה הפסוקה. לעניין זה מסתמכת המשיבה 1 על רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, דינים עליון 2010 (108) 429. המשיבה 1 מפרטת בתשובתה בהרחבה את הפעולות שנקטה לגביית החובות האמורים. לטענתה, העותר לא הגיש השגה למנהל הארנונה כפי שנדרש בחוק.

עוד טוענת המשיבה 1 כי העתירה לוקה בשיהוי ניכר בהגשתה, לאור העובדה כי החל משנת 1988 נקטה בהליכים שונים כנגד העותר. תביעות הוגשו על ידה, תיקי הוצאה לפועל נפתחו וננקטו הליכי אכיפה מנהלית שונים לגביית חובו של העותר. לטענת המשיבה 1 העותר לא נימק מדוע הגיש את העתירה בשיהוי כה ניכר ולכל הפחות היה עליו להגיש בקשה להארכת מועד כמתחייב בחוק.

התנהלות העותר בהסתרת המידע בדבר פסקי הדין ותיקי ההוצאה לפועל מהווה חוסר תום לב והעתירה לוקה באי ניקיון כפיים ואף בשל כך יש לדחות העתירה.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 9 באוקטובר 2013 הגיש הרב טל לבית המשפט שני פסקי דין שאותרו באמצעות הוראת שחזור של המשיבה 1: פסק דין בתיק שמספרו ת.א. 6604/88 בו נפסקה חובת תשלום בסך 5,468 ₪ מיום 29.9.1988 ופסק דין בתיק שמספרו ת.א. 65921/95 בו נפסקה חובת תשלום בסך 3,128 ₪ מיום 18.2.1996. בדיון הפנה הרב טל את בית המשפט לעובדה כי הוגשו בשם העותר בקשות לביטול פסקי הדין הנ"ל, שכן אלו ניתנו בהעדר הגנה ומבלי שהוגשו בהם בקשות רשות להתגונן. כמו כן, טענה המשיבה 1 בדיון כי ידוע לה שמר דודו זר מחזיק בנכס לפחות החל משנת 2006 או 2007. עוד הצהירו הצדדים בדיון, וכפי שגם עלה מכתב התשובה של המשיבה 1, כי עד למועד מתן פסק דין זה גבתה המשיבה 1 מהעותר סך של כ-180,000 ₪ על-דרך עיקולים שהטילה.

יצוין כי בדיון טענה המשיבה 1 בהתייחסותה לטענת "אינני מחזיק בנכס" כי על פי חוק יש לטעון טענה זו במסגרת השגה למנהל הארנונה. על כן, לטענתה, לבית המשפט אין סמכות עניינית לדון בטענתו העיקרית של העותר בעתירה. טענה זו לא פורטה בכתבי הטענות של המשיבה 1.

3. דיון

ראיתי לנכון לדון תחילה בטענת הסף לעניין הסמכות העניינית, הגם שכאמור, טענה זו לא הועלתה בכתבי הטענות של המשיבה 1 אלא בדיון שהתקיים בפניי. אולם, לא נשמעה כל התנגדות לטענה זו ע"י הצד שכנגד.

סמכות עניינית

ביהמ"ש לעניינים מנהליים מוסמך לדון בעתירה של אזרח כנגד החלטה של רשות בענייני ארנונה (סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 (להלן: "החוק") וסעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק).

סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") מסדיר את עניין ההשגה על חיוב בתשלום ארנונה. לפי סעיף קטן (א): "מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה". בהמשך, הסעיף מונה ארבע טענות שבגינן ניתן להגיש השגה. אחת הטענות היא הקבועה בסעיף 3(א)(3) לחוק הערר, והיא כי מי שחויב בתשלום ארנונה כאמור, "הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות". הוראת סעיף 3(ג) לחוק הערר קובעת כי: "על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

כפי שנפסק בעבר לא אחת לעניין הוראות סעיפים אלו בחוק הערר, לבית המשפט סמכות להידרש לטענת "אינני מחזיק בנכס", אפילו לא הוגשה השגה במועד, אך הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו לעניין זה פסק דינה של כב' השופטת ארבל ברע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי (פורסם בנבו, ניתן ביום 3.6.2008) (להלן: "עניין הרצליה נ' לוי").

על פי הפסיקה, יידרש בית המשפט לטענת "אינני מחזיק בנכס", בנסיבות בהן מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית ועקרונית מיוחדת. שיקולים נוספים שהוכרו הינם מודעות האזרח להליכי ההשגה המנהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לאזרח כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות. (לעניין זה ראה הפירוט בעניין הרצליה נ' לוי).