כהן נ' חביב

פסק דין

התובע הינו בעל עסק למכירה של חומרי בניין וציוד. ביום 13/2/04, שכר הנתבע מהתובע ציוד לבניין ולפיגום (להלן: "הפיגומים"), בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך 2,400 ₪, כולל מע"מ.

לטענת התובע בכתב התביעה, החל מיום 13/7/04 חדל הנתבע לשלם את דמי השכירות.

במסגרת התביעה, נדרש הנתבע לשלם דמי שכירות לתקופה החל מיום 13/7/04 ועד למועד הגשת התביעה יום 12/7/06, בסך של 57,600 ₪ ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין.

לטענת הנתבע בכתב ההגנה, הוא שילם לתובע את דמי השכירות משך כ – 6 חודשי שכירות. באותו שלב, במהלך חודש יולי או בסמוך לכך, פנה הנתבע אל התובע וביקש להפסיק את ההתקשרות עימו, אלא שבתקופה זו, נפגמו הפיגומים ויצאו מכלל שימוש. היות וכך, ביקש הנתבע להשיב לתובע תחת הפיגומים את שוויים של הפיגומים.

לטענת הנתבע, בתחילה הסכים התובע לקבל סך של 10,000 ₪ במקום הפיגומים, אלא בהמשך התעלם מפניות הנתבע להשבת שווי הפיגומים ועמד על כך שהנתבע ימשיך וישלם לו דמי שכירות.

לפיכך, הנתבע טוען כי הוא אינו חייב לתובע דבר מלבד שוויים של הפיגומים, אשר לא נתבע בתביעה זו. לעמדת הנתבע, שווי הפיגומים נקבע על ידי התובע, במסגרת השיחות ביניהם על סך של 10,000 ₪ בלבד, שכן, מדובר בפיגומים משומשים ולא חדשים.

מטעמם של הצדדים הוגשו תצהירי עדות ראשית. בדיונים שנערכו בפניי, העידו בעלי הדין ונחקרו בחקירה נגדית, על האמור בתצהירים שהגישו.

כמו כן הוגש מטעם הנתבע תצהיר של רואה חשבון לפיו על פי אחוזי הפחת כפי שנקבעו בתקנות מס הכנסה, ערך הפיגומים מבחינה חשבונאית, לאחר חלוף 5 שנים, הינו אפס.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והתרשמתי מעדותם ולאחר ששקלתי את טענות באי כח הצדדים, כפי שפורטו בסיכומים שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה לפיה, הנתבע חייב בתשלום דמי שכירות עבור תקופה של 6 חודשים.

כפי שיפורט להלן, בנוסף לכך זכאי התובע להשבה בסכום ערכם של הפיגומים, או לנזק שנגרם לו כתוצאה מאי השבת הפיגומים. אולם, לא ניתן לפסוק לזכותו סכום זה, שכן התובע לא כלל בתביעתו דרישה להשבת ערך הפיגומים או לתשלום פיצוי בגין נזקים, ואף לא הביא ראיות לגבי שוויים של הפיגומים או לעניין נזקים. יצוין, כי לא הוגשה בקשה לפיצול סעדים, וממילא, היה מקום לברר את מכלול המחלוקות הנוגעות לעילת התביעה, במסגרת הליך זה, דבר שלא נעשה עקב שיקוליו של התובע.

ההסכם לעניין השכרת הפיגומים נערך ביום 13/2/04. תקופת ההסכם לא נקצבה מראש ועל כן, מדובר בהסכם אשר רשאי כל אחד מהצדדים להביאו לידי סיום בדרך של מתן הודעה פרק זמן סביר מראש.

לטענת התובע, כעבור 5 חודשים, החל מיום 13/7/04, חדל הנתבע לשלם את דמי השכירות ואילו הנתבע טוען כי שילם בעד 6 חודשי שכירות.

התובע צירף לכתב התביעה וכן לתצהירו שתי חשבוניות על סך של 4,800 ₪ כל אחת. היינו, שתי החשבוניות משקפות תשלום עבור תקופה של 4 חודשים. לטענת התובע, החשבונית הראשונה הינה בגין תשלום עבור תקופת שכירות מיום 13/3/04 ועד יום 12/5/04 והחשבונית השנייה, הינה עבור התקופה מיום 13/5/04 ועד יום 12/7/04.

ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו כי צירוף שתי חשבוניות בלבד והשמטת החשבונית הראשונה המתייחסת לתשלום ששולם במועד עריכת ההסכם ומסירת הפיגומים לידי הנתבע, מלמדים על כך שבאותו מועד שילם הנתבע מראש עבור תקופה של חודשיים ולא עבור תקופה של חודש אחד בלבד.

העדרה של החשבונית הראשונה אכן יש בה כדי להטות את הכף, למסקנה לפיה החשבוניות שהוצגו על ידי התובע, אינן משקפות את התקופות הנטענות על ידי התובע.

על גבי החשבוניות עצמן לא נרשמה תקופת השכירות. הרישום נעשה על ידי התובע בכתב ידו במועד מאוחר יותר, ועל כן רישום זה אינו יכול להוות ראיה לגבי התקופה הרלבנטית.

ההסכם נחתם ביום 13/2/04. אין מחלוקת כי במועד זה, שילם הנתבע דמי שכירות מראש עבור תקופה מסוימת. לטענת התובע שולמו דמי שכירות עבור תקופה של חודש אחד בלבד, עד ליום 12/3/04 ואילו הנתבע טוען כי כבר באותו מועד שילם עבור תקופה בת חודשיים.

עיון בחשבוניות שניתנו על ידי התובע מלמד כי החשבונית הראשונה כוללת שני תשלומים שזמן פירעונם הוא יום 29/5/04 וכן יום 29/6/04. מועדי הפירעון מצביעים על כך שהתשלומים ששולמו בחשבונית זו הינם מאוחרים לחודש 3/04. לפיכך, אין זה סביר כי הנתבע שילם במועד השכרת הפיגומים, עבור חודש אחד בלבד, היינו עד ליום 12/3/04. סביר יותר להניח כי גם התשלום הראשון היה עבור תקופה של חודשיים, לפי המתכונת שנהגה בין הצדדים בחודשים מאוחרים יותר, לפיה כל תשלום הינו לתקופה של חודשיים. כמו כן, אין זה סביר כי התשלום הראשון היה עד יום 12/3/04 בלבד, כאשר מועדי התשלום השני, יהיו רק ליום 29/5/04 וכן ליום 29/6/04.

לפיכך, יש לקבוע כי במאזן ההסתברות, מלמדות הראיות על כך שהנתבע שילם דמי שכירות עד ליום 12/8/04.