כהן נ' דמתי

פסק דין

1.התביעה שלפניי, עניינה הפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק")

2.טענות הצדדים:

א.ביום 10.5.13, בשעות הערב, כך עפ"י כתב התביעה, פגע הנתבע בתובע וגרם לו עוגמת נפש רבה בנוכחות שכניו, הלבין פניו ברבים, כינה אותו בכינויי גנאי וייחס לו התנהגויות ומעשים מיניים. כמו כן, הנתבע התנהג באופן אלים ומאיים שכלל יריקות ואיומים. בגין התנהגות זאת הגיש התובע תלונה למשטרה. התובע טען כי על אף התנהלות הנתבע כמפורט בתמליל וכנשמע בקלטת, התובע לא ניבל את פיו כלפי הנתבע ודיבר בנימוס. הרקע לאירוע, הינו כעס של הנתבע על כך שהתובע חנה בחניה ציבורית שהיתה פנויה באותה שעה, ברחוב שליד הכניסה לבית הנתבע. התובע טען שחנה שם מאחר ויתר החניות הצמודות לביתו היו תפוסות. במאמר מוסגר ציין שבית הנתבע נבנה באופן בלתי חוקי. התובע העמיד תביעתו על סך של 32,000 ₪ פיצוי עפ"י חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, ללא הוכחת נזק.

ב.הנתבע הכחיש שאיים ותקף את התובע וטען שהתובע פעל במתכוון כדי ליצור עילת שווא. בערב המקרה, החנה התובע את רכבו מול שער הכניסה לחצר הנתבע, באופן שחסם את הגישה לחצר הנתבע וסיכן את רכב התובע, שכן חנה בסמוך לשער החצר, שפתיחתו היתה פוגעת ברכב. הנתבע ביקש בנימוס מהתובע להימנע מחניה מול שער החצר, אך התובע סירב באומרו באופן בוטה ואגרסיבי: "אני לא חייב לך הסבר, אפס, נהג מונית". לאחר מכן, החלה השיחה כמתואר בקלטת, וממנה עולה כי התובע לא חש מאוים, אלא המשיך להקניט ולהציק לנתבע, אף בשעה שזה ניסה לסיים את חילופי הדברים. הנתבע טען כי הדברים נאמרו בלהט היצרים ולא באו לרמוז על נטיותיו המיניות של התובע. הנתבע טען כי היה ברור למאזינים, במידה והיו נוכחים, כי אין בדברים אמת וכי נאמרו בלהט האירועים ולא היה בהם משום "לשון הרע" או "הוצאת דיבה". הנתבע ציין שהתובע ידוע כאדם ששם לו למטרה מאבקים משפטיים מתמשכים, תוך התייחסות מבזה לסובבים.

3.דיון והכרעה:

בענייננו, אין מחלוקת כי הנתבע אמר לתובע את הדברים המיוחסים לו. המחלוקת מתמקדת ברקע לאמירת הדברים, ובשאלה האם הדברים מהווים הוצאת לשון הרע.

4.המסגרת הנורמטיבית:

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;

(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית."

הלכה היא כי המבחן לפיו יש לפרש את הביטויים הינו מבחן אובייקטיבי, עפ"י אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558 (2004)).

בפסיקה נקבע כי סינון קללה, קבל עם ועדה, עלול לבזות אדם ולהוות משום לשון הרע. אך, בשורה של פסקי דין נקבע באופן מפורש כי "לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכח חוק איסור לשון הרע" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (טרם פורסם, מיום 12.11.06) (להלן: "פרשת בן גביר").

בפרשת בן גביר אומצו דבריו של אורי שנהר, בספרו "דיני לשון הרע", תשנ"ז, עמ' 131: "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב"לשון הרע" תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית."

ראה גם דברים שנקבעו בת"א (י-ם) 1594/06 אורלי עטיה ברהם נ' יעקב בניטה (טרם פורסם, מיום 23.11.08):

"בהקשר זה יש לתת את הדעת לנסיבות הפרסום (ראו סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע). כאשר מדובר בפרסום שנעשה בשעת כעס ומריבה, לרוב הוא לא יתפרש על ידי האדם הסביר כמבטא אמירה עובדתית. בדרך כלל, יתפרש ביטוי כזה כביטוי של כעס, אשר אין בו, במבחן האדם הסביר, כדי להקים אחריות לפי חוק איסור לשון הרע. דומה, כי זהו הטעם העומד מאחורי העמדה שבוטאה בספרות, לפיה 'נראה כי לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף לשון הרע, ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים משום 'לשון הרע' המקימה עילת תביעה על פי החוק' (שנהר בספרו הנ"ל, בעמ' 132)."

5.דיון: