כהן ואח' נ' ישיבת דעת חיים ואח'

פסק דין

1.התובע, יליד 1989, כשהיה כבן 17, תלמיד ישיבה אצל הנתבעת 1 (להלן: הישיבה), ניזוק ביום 9.8.06 בעת שנפל במהלך טיול רגלי באזור הנגב, שנערך על-ידי הישיבה, בהדרכתו של צד ג'3 (להלן: המדריך). בתביעה זו עותר התובע לפצותו בגין נזק הגוף שנגרם לו בעטיה של הנפילה. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות הן בשאלת הנזק.

2.להשלמת התמונה אציין, כי ההודעה שהוגשה על-ידי הנתבעות נגד צד ג'1, רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים (להלן: הרשות), נדחתה ביום 9.2.14, לבקשת הנתבעות ובהסכמת צד ג'1, ללא צו להוצאות. כמו כן, לבקשת הנתבעות ובהעדר התנגדות צד ג'2, מבטחת חברת האבטחה שסיפקה שירותי חובש/מאבטח לטיול, אני מורה על דחיית ההודעה לצד ג'2. אשר לשאלת ההוצאות שהתבקשו על-ידי צד ג'2, בהמשך לטיעון הצדדים בדיון מיום 10.2.14, זו תוכרע בסופו של פסק דין זה.

רקע עובדתי

3.נסיבות הטיול בו נפל התובע נלמדות למעשה אך מתצהירי התובע והמדריך, עליהם נחקרו. זאת, באשר המצהיר מטעם הישיבה, מר משה זלמן אפין, המשמש כיום כמנהל האדמיניסטרטיבי של הישיבה, העיד ביום 23.12.13 כי החל בתפקידו זה לפני כשלוש שנים וחצי, כך שכל האירועים הרלבנטיים לטיול אינם מצויים בידיעתו האישית, והאמור בסעיפים 4-6 הוא בגדר עדות מפי השמועה (עמ' 22 לפרוטוקול ש' 11-1; עמ' 23 ש' 24-22, ש' 30-29; עמ' 24 ש' 7-6; עמ' 25 ש' 25-22, ש' 32-30). כעולה מתצהיר העד אפין ומעדותו, מי שהיה אחראי על ארגון הטיול נושא התביעה הוא קודמו בתפקיד, מר יחזקאל יוז'ק, אלא שזה לא הובא להעיד מטעם הישיבה, הגם שלא הוצגה כל מניעה לעשות כן, אף אם אינו עובד כיום בישיבה (סעיף 3 לתצהיר אפין, ועדותו בעמ' 23 לפרוטוקול ש' 21-14; בעמ' 25 ש' 29-26; בעמ' 26 ש' 11-7; וראו גם, סעיף 7 לתצהיר המדריך, ועדותו בעמ' 45 ש' 8-3). כמו כן, הישיבה לא הביאה למתן עדות אף אחד מן הצוות החינוכי שלקח חלק בטיול, או בפעילות שנערכה בערב שקדם לטיול. בנסיבות אלה, קביעת העובדות להלן תעשה על בסיס גרסת התובע והמדריך, שלא נסתרו על-ידי הישיבה, ובמקום בו ישנה מחלוקת בין גרסאותיהם, אכריע בה.

4.בין התאריכים 5.8.06 - 9.8.06 נערך סמינריון מטעם הישיבה באזור ירוחם, במהלכו הועברו לתלמידים, כ-100 במספר, פעילויות שונות, ובכלל זה לימוד תורה וטיולי טבע שונים. התובע הצטרף לסמינריון רק ביום 7.8.06 בשעות הבוקר, כאשר הגיע באופן עצמאי בתחבורה ציבורית. הטיול הנדון נערך ביום האחרון לסמינריון, הוא יום 9.8.06 (סעיפים 5-3, 8-7 לתצהיר התובע).

5.בערב הקודם לטיול, 8.8.06, לאחר שחזרו התלמידים מהטיול היומי, המשיכה פעילות בבריכה למשך מספר שעות, ולאחריה נערכת ארוחת ערב "על האש". בסוף הארוחה הודע לתלמידים כי לאורך כל הלילה יערך סימפוזיון עם רבני הישיבה, מעין "ליל שימורים". התובע, יחד עם תלמידים נוספים, נטל חלק פעיל בסימפוזיון זה, שנמשך עד נץ החמה, כך שלמעשה חלק ניכר מן התלמידים לא ישנו בלילה קודם לטיול (סעיפים 10-9 לתצהיר התובע).

6.בבוקר יום הטיול, קבוצה קטנה של תלמידים וכן הרוב המכריע של רבני הישיבה יצאו בהסעה לכיוון ירושלים, ונותר אך רב אחד, הרב לב. התלמידים שנותרו, כ-100 במספר, שעל-פי טענת התובע היו עייפים ומותשים, העמיסו את הציוד על שני אוטובוסים, ששמו פניהם לתחילת מסלול הטיול בנחל מצלעות. לתלמידים התלוו שלושה מבוגרים בלבד: הרב לב, המדריך ומאבטח ששימש גם כחובש (סעיפים 15-11 לתצהיר התובע, ועדותו בעמ' 8 ש' 29). המדריך לא זכר לומר כמה מלווים מבוגרים הצטרפו לטיול (עמ' 38 לפרוטוקול ש' 31-30).

7.לטענת התובע, לפני צאתם למסלול לא נערך להם תדרוך לגבי המסלול ואופן ההליכה בו, זולת אמירה כללית כי המסלול יארך שעות רבות ולכן יש להביא הרבה מים (סעיף 16 לתצהיר התובע). בתצהירו של המדריך נכתב, כי אכן היו שני אוטובוסים - דבר התומך במספר התלמידים המשוער שצוין על-ידי התובע (וראו גם בעמ' 40 לפרוטוקול ש' 21-20, 29) - והוא עבר בין אוטובוס אחד לשני כדי לתת הנחיות מדויקות ומלאות לכל ההולכים לטיול; וכאשר פירט המדריך את ההוראות המפורטות שנתן לפני היציאה לטיול, כלל בכך "כמה מים להביא, ומהו הציוד הנדרש שזה כובעים, נעלי הליכה וכו'", שאלה הן בתמצית ההנחיות שצוינו על-ידי התובע. לדברי המדריך, אף אחד מן התלמידים לא התלונן בפניו על עייפות או תשישות כתוצאה מהלילה הלבן שעברו (סעיפים 9-8 לתצהיר המדריך, וכן עדותו בעמ' 44 ש' 22-20). ישנה מחלוקת בשאלה האם ניתן תדריך מוקדם בהתייחס למצב בו מי מהתלמידים הולך לאיבוד, ועל כך להלן.

8.בטרם אפנה לתיאור נסיבות נפילתו של התובע במהלך הטיול, אייחד דברים לעניין מסלול הטיול.

דומה כי אין עוד מחלוקת שהמסלול בנחל מצלעות בו טיילו התלמידים בהדרכת המדריך מצוי בתחום שמורת טבע מוכרזת והוא אינו מסלול מסומן, לא אז ולא היום (עדות המצהיר מטעם הרשות, מר גלעד גבאי, בעמ' 28 לפרוטוקול ש' 32- עמ' 29 ש' 1; עמ' 31 ש' 2; עמ' 34 ש' 30-29; עמ' 35 ש' 6. לשם השלמת התמונה אוסיף, כי ציר המצלעות, שהוא ציר לכלי רכב, החותך את נחל מצלעות, כפי המסומן במפת סימון השבילים שהוגשה על-ידי העד גבאי, לא היה מסומן בזמן האירוע, באשר דרך זו לא טופלה מבחינה בטיחותית ולא נבדקה - עמ' 29 לפרוטוקול ש' 6-4,ש' 28 - עמ' 30 ש' 4). הליכה במסלול לא מסומן מחייבת היתר מיוחד מראש ובכתב של הרשות, כפי שמצוין במפורש בסעיף 8 לאישור הלשכה לתיאום טיולים, המהווה אך אישור בטחוני (האישור צורף לתצהיר העד אפין). היתר כזה כלל לא התבקש מן הרשות במקרה דנן, וכפי שהעיד העד גבאי, שהוא זה שחותם אישית על אישורים אלה, גם לוּ התבקש, לא היה מאושר (סעיפים 6-5 לתצהיר העד גבאי, ועדותו בעמ' 33 ש' 28-22; עמ' 34 ש' 26-18; עמ' 35 ש' 3-2, 9-7).

התובע הבחין בכך שהמסלול אינו מסומן כבר בתחילת המסלול (סעיף 17 לתצהיר התובע). המדריך, לעומתו, כלל אינו מתייחס בתצהירו לעובדה כי מדובר במסלול לא מסומן, הגם שטייל בו, לבד ועם קבוצה, שלוש פעמים קודם לטיול הנדון (עמ' 42 לפרוטוקול ש' 29-16); והסתפק בכך שהצהיר כי מדובר במסלול ידוע ומאושר, והעיד כי האמין למר יוז'ק שניתנו האישורים המתאימים לטיול, מבלי שבדק זאת (סעיף 11 לתצהיר המדריך, ועדותו בעמ' 36 ש' 17-10).

9.הן התובע הן המדריך העידו כי מדובר במסלול קשה להליכה. המדריך הוסיף בתצהירו, כי טיבו זה של המסלול הובא לידיעתה של הישיבה, ומר יוז'ק עמד על כך שזה המסלול שיבוצע, בגיבוי ראש הישיבה, ועל אף התנגדות חלק מהרבנים. המדריך אישר את דברי התובע כי יום הטיול היה יום חם של חודש קיץ חם, כאשר עובדה זו כלולה בהערכתו כי מדובר במסלול קשה (סעיפים 18-17 לתצהיר התובע; סעיף 10 לתצהיר המדריך, ועדותו בעמ' 39 ש' 17 - עמ' 40 ש' 6).

10.הקבוצה החלה ללכת במסלול הטיול, כאשר המדריך הולך בראשה, ובסוף מאסף מטעם הישיבה. בידי המדריך ובידי המאסף היו מכשירי קשר אישיים (סעיף 12 לתצהיר המדריך, ועדותו בעמ' 41 ש' 4-1). המדריך אישר כי מדובר בשני אוטובוסים של מטיילים, ועל כן לא שלל את האפשרות שבדינמיקה של הליכה של קבוצה בסדר גודל כזה, היה מדובר בשיירה של כמה מאות מטרים (עמ' 40 ש' 32-20). אולם, לטענתו, מעת לעת הקבוצה עצרה והוא בדק שיש קשר עין. כמו כן, לטענתו, בכל פיצול או פניה הותיר אחד התלמידים על מנת שימתין לכוון את הבאים אחריו למסלול הנכון. המדריך הוסיף בעדותו, כי בתדריך המוקדם הסביר לתלמידים כי מי שאינו יודע לאן ללכת עליו להמתין במקומו, "או שיבואו אלה שאחריו ויהיו יותר בעלי בטחון עצמי לגבי המשך הדרך, אם לא, הם אמורים לחכות עד שאנחנו נגיע אליהם" (סעיף 11 לתצהיר המדריך, ועדותו בעמ' 41 ש' 31-5; עמ' 44 ש' 8-1, 28-23).

11.גרסתו של התובע בנקודה זו שונה. לדבריו, לא הנחו אותם לשמור על קשר עין אחד אחרי השני. כך, לאחר שעה קלה של הליכה החלו להיווצר פערים גדולים בין חברי הקבוצה, דבר שיצר ראש חץ בהתחלה וקבוצות קבוצות במרחקים ניכרים לאחר כן. הוא עצמו הלך בקבוצה יחד עם שניים נוספים, ישראל ויצחק, ובמרחק לא רב מאחוריהם הלכה קבוצה נוספת של תלמידים. לדבריו, במשך זמן ממושך, שנראה לו יותר משעה, לא היה להם קשר עין עם הקבוצה שלפניהם. לאחר שעות של הליכה הגיעו לפיצול שבילים לא מסומן במסלול. התובע הדגיש כי באותה נקודת פיצול לא עמד אף אחד לכוונם למסלול הנכון והם לא ראו אף אחד לפניהם. מאחר ולא היה איש לפניהם, התפצלו הוא וישראל, כשכל אחד הלך בנתיב אחר. התובע הבהיר, כי למעשה דובר בדרכים מקבילות, אשר בתחילתן היה נראה כי הן מובילות לאותו מקום. באותה נקודה היו בנוסף לו, ישראל ונער בן 13, אורי, בנו של אחד הרבנים - ישראל הלך ימינה, הוא הלך שמאלה ואורי עמד בפרשת הדרכים (יודגש, כי בניגוד לטענת הנתבעות בסיכומיהן, אורי לא עמד בנקודת הפיצול כדי לכוון את ההולכים, אלא הלך מעט אחרי התובע וישראל). יצחק ראה זאת ממרחק. כל אחד בחר בדרך והלך בה מתוך מחשבה ששתי הדרכים מובילות לאותו המקום, ועל כן לא ראה צורך להמתין למאסף שבידו מכשיר הקשר כדי לשאול לאן ללכת. אולם, לאחר מספר מטרים של הליכה, הבין התובע כי אינו מצוי במסלול הנכון וביקש לעבור למסלול השני. המסלול הנכון, ועליו ישראל, היה גבוה בכמטר מן המסלול הלא נכון שעליו עמד התובע, וישראל הושיט לו יד כדי לעזור לו לעלות לשביל הנכון. לדברי התובע, עוד בטרם הצליח לתפוס את ידו של ישראל, בעוד מרים רגל להגיע למסלול הנכון, החליק בפתאומיות והתדרדר מספר מטרים, תוך שנחבל בעוצמה בקרקע והסלעים פוגעים בו בחוזקה (סעיפים 17, 19, 21 ו-22 לתצהיר התובע, ועדותו בעמ' 10 ש' 19 - עמ' 13 ש' 14; עמ' 18 ש' 29-27; עמ' 19 ש' 26 - עמ' 20 ש' 1).

יצוין, כי המדריך לא ראה את נפילתו של התובע, עליה דווח לו בקשר, כך שבנוגע לנסיבות הנפילה עצמה ומיקום הנפילה, עומדת לבדה גרסת התובע (עמ' 45 ש' 29-26; עמ' 46 ש' 9-6, 15). כאן אוסיף, כי ההסבר שנתן התובע לאי הזמנתם לעדות של ישראל, יצחק ואורי, הנעוץ בעיקר בחששם של אלה למסור עדות נגד הישיבה (ישראל אף התייעץ על כך עם רב, יצחק עודנו לומד בישיבה, ואורי הוא בנו של המשגיח, ראו: עמ' 15 ש' 22 - עמ' 16 ש' 6; עמ' 19 ש' 7-2), סביר בעיני, ועל כן איני מוצאת כי אי העדתם של אלה צריך לפעול לחובתו.

12.במחלוקת שנפלה בין התובע למדריך בשאלות האם אכן נוצרו פערים בין ההולכים, האם עמד מאן דהוא בפיצול הנדון על מנת לכוון למסלול הנכון, והאם ניתנה הנחיה מוקדמת על-ידי המדריך שלא להתקדם במידה ואין יודעים מהו המסלול הנכון, בכל אלה אני מוצאת להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת המדריך. לבד מכך שעדות התובע היתה מהימנה עלי, הרי שבהינתן העובדה שמדובר בכ-100 מטיילים ההולכים במסלול אחד, ובראשם מדריך אחד - כאשר גם המדריך אישר כי יתכן ומדובר בשיירה שאורכה כמה מאות מטרים - היווצרות פערים בין ההולכים היא אך תוצאה סבירה וכמעט בלתי נמנעת. בוודאי כאשר מדובר בקבוצת מטיילים, שחלקם לא ישן בלילה קודם לטיול, ומדובר ביום חם בחודשי הקיץ. אמנם המדריך טען כי בכל פיצול או פניה דאג להשאיר אחד מן התלמידים על מנת שימתין להולכים אחריו ויכוונם לדרך הנכונה; אלא, שהיות שהמדריך לא היה במקום הפיצול בעת שהגיע התובע אליו, ממילא אין הוא יכול להעיד באופן קונקרטי על כי עמד שם באותה העת מישהו שיכול היה לכוון את התובע וחבריו אל המסלול הנכון; ומנגד, התובע העיד באופן פוזיטיבי כי אף אחד לא היה במקום הפיצול, ממנו לא נראה איש לפניהם. זאת ועוד, העובדה שהתובע וישראל התפצלו והלכו בדרכים שונות מוכיחה יותר מכל שאף אחד לא עמד במקום לכוונם, שאם לא כן, היו שניהם הולכים בדרך האחת אליו כוונו ללכת. אשר להנחייה להמתין במקום אם אין יודעים מהי הדרך הנכונה, הנחיה כזו לא נזכרת כלל בתצהיר המדריך, והיא הוזכרה לראשונה בעדותו, במענה לשאלות ב"כ הנתבעות. אלא שמכל מקום, המשך תשובת המדריך ביחס להנחיה זו, כי "או שיבואו אלה שאחריו ויהיו יותר בעלי בטחון עצמי לגבי המשך הדרך, אם לא, הם אמורים לחכות עד שאנחנו נגיע אליהם" (עמ' 44 ש' 28-27; ההדגשה שלי - מ.ש.), מסייגת את ההנחיה, ככל שניתנה, ומעמידה אפשרות כן להמשיך בדרך, אם יש די בטחון עצמי. בהתאם לכך פעל התובע, שהעיד כי לא חשב שעליו להמתין למאסף, משום שחשב כי המסלול בו הלך הוא המסלול הנכון, המגיע לאותו המקום אליו הוביל המסלול עליו הלך ישראל, שהסתבר בדיעבד כמסלול הנכון.

13.על יסוד עובדות אלה, אפנה לבחון את טענות התובע לאחריותה של הישיבה לנזק הגוף שנגרם לו בנפילתו, ותחילה אפרוש בקצרה את המסגרת הנורמטיבית.

האחריות

המסגרת הנורמטיבית