כדורי נ' נחום ואח'

החלטה

העניין שבפני, בקשת הנתבעים לביטול צו עיקול זמני ברישום, אשר הוטל לבקשת התובעת, במסגרת ההליכים בתיק זה.

נתוני יסוד:

תובענה זאת הוגשה ביום 20.2.2012, והינה תובענה כספית ע"ס 226,138 ש"ח. בתמצית יצוין, כי התובענה הינה בגין דרישת התובעת כי הנתבעים ישיבו לידיה כספים אשר קיבלו מידיה, בתקופה שבין חודש יולי 2011, ועד לתחילת חודש פברואר 2012. לטענת התובעת, הנתבעים חילצו מידיה כספים, שלא כדין, בעוד הנתבעים טוענים, כי התובעת העניקה להם מכספה, במתנה, וללא בקשת תמורה.

יש לציין כי מרבית החיוב הכספי אשר נתבע בשלב זה, נובע מרכישתו של כלי רכב "טויוטה" חדש, אשר רכישתו (למעט מקדמה מינורית) שולמה בהמחאה עשויה ע"י התובעת, בעוד כלי הרכב נרשם על שמו של הנתבע מס' 4, ונמכר ע"י הנתבעים כארבעה חודשים לאחר רכישתו, תוך שמלוא תמורת המכר נותרת בכיסם של הנתבעים. יתרת החיוב נוגעת לכספים אשר ניתנו על ידי התובעת לנתבעים או מי מהם, וכן שוויו של כלי רכב נוסף אשר הועבר לנתבע מס' 3.

עם התובענה הוגשה בקשה להטלת עיקולים זמניים במעמד צד אחד, וביום 20.2.2012 נעתרתי לבקשה והוריתי על הטלת העיקולים הזמניים במעמד צד אחד. ביום 27.3.2012, הוגשה בקשת הנתבעים לביטול העיקולים הזמניים אשר הוטלו, וביום 4.4.2012 נתקיים בפני דיון בבקשה לביטולם של העיקולים הזמניים.

במסגרת הדיון בבקשה לביטול עיקול, מסגרת הדיון הינה כי הליך העיקול נדון מחדש, "de novo", על פי מסגרת הכללים אשר הוגדרו ברע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא (3) 789, בעמ' 800:

"משהועמד העיקול הזמני על בסיס משותף יחד עם שאר הסעדים הזמניים, שוב אין מקום לראות את הבקשה למתן צו העיקול ואת הבקשה לביטולו כשני הליכים נפרדים זה מזה. התהליך שהתחיל בתקנה 362, וקודמתה תקנה 240 משנת תשכ"ג, ונסתיים בתיקונים האחרונים של התקנות, מחייב עתה לראות את הדיון בבקשת הביטול כהמשך הדיון בבקשה המקורית. אמת נכון הדבר, שתקנה 244 אינה חלה על העיקול הזמני ותקנה 362 מסמיכה את בית-המשפט או הרשם ליתן צו עיקול על-פי צד אחד כשנתקיימו לכאורה דרישותיה של תקנה 360, להבדיל מהצווים הזמניים האחרים; אך כמעט מכל בחינה אחרת אין עילה להבחין בין צו העיקול לבין הצווים הזמניים האחרים, לאמור: לעניין כל הצווים הזמניים רובץ נטל השכנוע על המבקש המקורי, וסדרי הדין בבקשת הביטול הם כסדרי הדין בבקשה המקורית, כאילו הוזמן המשיב מלכתחילה לדיון בבקשה; אכן, אם בדיון בבקשת הביטול, יימנע המשיב מלהביא ראיות, יכול שעל יסוד ה"מסמך" או ה"ראיות המהימנות המקימות זכות לכאורה", ושאר הנסיבות המפורטות בתצהירו של המבקש המקורי, בית-המשפט או הרשם יקבעו שהמבקש עמד בנטל השכנוע ויקיים את הצו; אך לעומת זאת אפשרי הדבר, שבין על יסוד חומר הראיות שבתצהיר שניתן לתמיכה בבקשת הביטול ובין על יסוד חקירתו של המצהיר מטעם מבקש העיקול, יוכל מבקש הביטול "לטעת ספק" בצדקת התביעה או בטענת מבקש העיקול כי אי-מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין, ובמקרה זה יבטלו בית-המשפט או הרשם את צו העיקול"

משקבעתי בתחילת הדרך, במעמד צד אחד, כי התובענה נסמכת על "ראיות מהימנות לכאורה", אין לעמדתי צורך לבחון בשנית, האם חוצה הבקשהל הטלת העיקול את הרף הנדרש לצורך הטלתו של עיקול זמני. לפיכך, שתי שאלות עיקריות נותרות בשלב זה להכרעתי: האחת, האם מתקיים בנסיבות הענין יסוד ההכבדה, קרי, האם אי מתן צו העיקול יקשה על ביצוע פסק הדין אם וכאשר יינתן, והשאלה האחרת, האם הצליחו הנתבעים לטעת ספק בצדקת התביעה אם לאו (וייאמר, די כי התשובה באחת משתי השאלות, תיטה לזכותם של הנתבעים, בכדי להביא לביטולו של צו העיקול הזמני).

יסוד ההכבדה.

לפי תקנה 374 (ב) לתקנות סדר הדיון האזרחי התשמ"ד 1984, "בית המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק, בכפוף להוראות סימן א', ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". יסוד ההכבדה, מהווה את השיקול המשמעותי ביותר אשר יש לשקול בהקשר זה, שכן ככל שיסוד ההכבדה הינו מהותי, ניתן יהיה להתחשב בקושי של הבאת ראיות מהימנות לכאורה בשלב כה מקדמי של ההליך המשפטי.

ככלל, ההכבדה על ביצוע פסק הדין נבחנת על רקע נסיבותיו של כל מקרה, והתחשב אף בסכום התביעה, במצב הכלכלי של המשיבה, ובחשש מפני הברחת נכסים. ראה לענין זה, א. גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מה' 10, עמ' 559-560.

אמנם, הכבדה אינה אך ורק בגין שאלת הברחת נכסים, ולעיתים אף סכום התביעה אמור להקים חשש להכבדה בביצועו של פסק הדין, וכאשר יינתן, ועל המבקש להצביע על "חשש סביר" להכבדה על ביצוע פסק הדין, כפוף לסיכויי התביעה גופה (ראה רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות נ' גייר).

בנסיבות מקרה זה, סבורני כי יסוד ההכבדה מתקיים גם מתקיים: במסגרת ההליכים שבפני, בין במסגרת הבקשות ובין במסגרת העדויות אשר נשמעו בפני, מדברי הנתבעים עצמם, עולה כי מצבם הכספי של הנתבעים מס' 1 ו- 2 אינו שפיר, וכי הם מתקשים לכלכל את משפחתם. מציין הנתבע מס' 1 בתצהירו (סעיף 12) כי יום לאחר ההיכרות עם התובעת, התקשרה התובעת אליו ואל אשתו, ואשתו סבורה היתה כי מדובר ב"עופרה מהבנק" שכן "רוצים שאנו נפקיד כסף כי אנו בחריגה". בסעיף 14 לתצהירו, מציין הנתבע מס' 1 כי הוא והנתבע 2, "לא גומרים את החודש". בכל הנוגע לרכישת כלי הרכב, מציין הנתבע מס' 1 (סעיף 21 לתצהירו) "אין בידנו אפשרות כספית לרכוש רכב כזה". אוסיף כי בטיעון בעל פה, טען בפני הנתבע מס' 1, כי הוא והנתבעת 2 הינם הבעלים של נכס מקרקעין אחד, דירת מגורים שערכה להערכתו כ 600,000 ש"ח, וכמחציתה או מעט יותר, מהווה התחייבות לבנק למשכנתאות.

בנסיבות עניין זה, בנוגע לנתבעים 1 ו- 2, ברור כי מתקיים יסוד ההכבדה, שכן הנתבעים מס' 1 ו-2, בדבריהם, מבהירים כי ככל שיינתן פסק דין המחייבם בתשלום סך של 250,000 ש"ח לערך, הרי שכל רכושם גם יחד, לא יהא בו די כדי לפרוע את החיוב.

בכל הנוגע לנתבע מס' 4, הרי שהוא לא הגיש כל הצהרה, ונמנע מהבאת ראיות, ולו הראיה הפשוטה ביותר (למעט העובדה כי הינו הבעלים של מחצית מזכויות הבעלות בדירת מגורים, ברח' התמר 10 בחיפה (גוש 10753 חלקה 15/5), אשר נרכשה על ידו ועל ידי אשתו בשנת 2007 בתמורה כספית בסך 150,000 $. אוסיף ואציין, כי הנתבע מס' 1 טען כי הנתבע מס' 4 שילם לתובעת סך 100,000 ש"ח במזומן – ואולם משלא הוגש תצהיר בהקשר זה, יחד עם העובדה כי על פי דברי הנתבע מס' 1, הנתבע מס' 4 שלשל לכיסו את מלוא תמורת מכר הרכב, סבורני כי לא הצליח הנתבע מס' 4 לסתור את המסקנה המסתברת ממכירת הרכב החופזה, כי אי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין, אם וכאשר יינתן.

שונים הם קמעא הדברים לגבי הנתבע מס' 3, ולגבי כך ארחיב בהמשך.

לפיכך, נותר לבדוק האם צלחו הנתבעים במשימתם, לטעת ספק בצדקת התביעה, ספק המצדיק ביטולם של העיקולים הזמניים.

כאמור לעיל, הרכיב העיקרי בתובענה הינו שאלת רכישת כלי רכב מסוג טויוטה. ריכוזם של הנתונים העובדתיים אשר הוצגו בפני הינו כמפורט להלן: כלי הרכב הוזמן ביום 11.10.2011, במחיר של 177,909 ש"ח. ההזמנה בוצעה ע"ש הנתבע מס' 4, ואולם שולמה בהמחאה מס' 5000110 ע"ס 175,909 ש"ח, משוכה מחשבונה של התובעת. כלי הרכב נמכר בחודש פברואר 2012, כארבעה חודשים לאחר שנרכש ע"י התובעת, כאשר מלוא התמורה שולשלה לכיסו של הנתבע מס' 4.

מעבר לנתונים העובדתיים כאמור, חלוקים הצדדים ביתר העובדות הנוגעות לנושא רכישת כלי הרכב. התובעת טוענת, כי רכישת הרכב לא היתה מתנה, ואף לא היתה הלוואה, אלא נרכש לצרכיה שלה, ולצרכים אלה בלבד. התובעת טוענת כי כלי הרכב נמכר בחופזה, על מנת למלט אותו ואת תמורתו מידיה, שכן דרשה כי כלי הרכב יובא לידיה.