כ"ץ שרה נ' רומנו סלומון (שמעון)

פסק דין

הנתבע שכר מן התובעת דירה. לטענת התובעת, חייב לה הנתבע שכר דירה של תקופה בת כחצי שנה, אותו היא תובעת בתביעה זו.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן כדלקמן: ביום 2.1.98 נכרת בין הצדדים חוזה, לפיו שכר הנתבע מן התובעת דירה שבבעלותה הנמצאת בחיפה, וזאת לפרק זמן של שנה, שתחילתה ביום 1.2.98. בשנים שלאחר מכן, עד שנת 2004, האריכו הצדדים את חוזה השכירות בעל פה. הנתבע שילם לתובעת שכר דירה בסכום של 420 דולר בראשיתו של כל חודש, וזאת עד חודש יולי 2004, אז חדל הנתבע לשלם את שכר הדירה. בחודש יוני 2004 הודיע הנתבע לתובעת על כוונתו לעזוב את הדירה. ביום 3.7.04 פנו התובעת ובעלה לנתבע במכתב (נספח ב' לכתב ההגנה), בו דרשו ממנו, כי יודיע להם בעצמו אם מבקש הוא לעזוב את הדירה, וכי יסדיר את חובותיו בגין שכר דירה לפני עזיבתו. במכתב ביקשו התובעת ובעלה להיפגש עם הנתבע כשבועיים לאחר מכן, על מנת להסדיר את העזיבה. בפועל, לא התקיימה פגישה בין הצדדים עד ליום 4.1.05, אז נפגשו הצדדים בדירה.

התובעת מסרה בעדותה, כי לאחר הודעת הנתבע, באמצעות מזכירתו, בחודש יוני 2004 על כוונתו לעזוב את הדירה, ניסתה פעמים רבות להשיג את הנתבע טלפונית, אולם זה לא ענה לשיחותיה. עוד טענה, כי שוחחה עם הנתבע בחודש ספטמבר 2004, וזה אמר לה, כי הדירה מתאימה לו ואינו רוצה לפנותה. לגבי אי גבית שכר הדירה החל מחודש יולי 2004 מסרה התובעת, כי הנתבע אמר כל פעם שאין לו כסף, והיא הסכימה לחכות. לחיזוק דבריה בנושא זה זימנה התובעת לעדות מטעמה את מר יחזקאל אשר, שעובד עימה, והעיד, כי שמע את התובעת משוחחת עם מזכירת הנתבע פעמים רבות אודות שכר הדירה שהוא חייב, ואולם המזכירה אמרה בכל פעם, כי הנתבע אינו נמצא וכי יחזור אליה. מר אשר לא זכר מתי בדיוק בשנת 2004 היו השיחות.

הנתבע מסר בעדותו, כי עזב את הדירה, וכי ב-15.7.04 כבר לא גר בדירה, ולא היה בה רכוש שלו, למעט שלושה פריטי ריהוט אותם השאיר עבור השוכרים הבאים. לדבריו מפתח הדירה נותר בידיו. לשאלה מדוע לא החזיר את המפתח ב-15.7.04 השיב הנתבע:

"כי היתה צריכה להיות פגישה ולא היתה" (עמ' 2 שו' 30-31).

עוד קודם לכן בעדותו מסר הנתבע:

"המפתח היה אצלי עד חודש 7/2005 שאז החזרתי אותו. אחרי שעזבתי את הדירה המפתח נשאר אצלי ונתתי את הדירה לסיוד וגם בכל פעם שהיו באים שוכרים פוטנציאלים לראות את הדירה אני הייתי מראה להם את הדירה. זה היה החל מינואר 2005. היתה לנו פגישה בינואר 2005 שסיכמנו שהמפתחות נשארים אצלי ואני דואג לסיוד הדירה על חשבונם. זו כנראה היתה פגישה שמיועדת לסיום השכירות. לקח לנו זמן להגיע לזה (ההדגשה שלי – מ.צ.)" (עמ' 2 שו' 24-28).

עינינו הרואות: גם לגרסת הנתבע עצמו, לא טרח לדאוג לקיומה של פגישה לסיום השכירות, ואפילו לא דאג להחזיר את מפתח הדירה לתובעת, במועד בו עזב, לטענתו, את הדירה. בנוסף, גם לגרסת הנתבע עצמו, הפגישה המיועדת לסיום השכירות התקיימה בינואר 2005.

סעיף 16א לחוזה השכירות הכתוב בין הצדדים, קובע ביחס לפינוי המושכר:

"מיד בתום תקופת השכירות על פי חוזה זה מתחייב השוכר לפנות את המושכר ולמוסרו לרשות המשכיר כשהמושכר ריק מכל אדם ו/או חפץ השייכים לשוכר ובמצב טוב ותקין (ההדגשה שלי – מ.צ.)".

לפיכך, על פי החוזה הכתוב, אשר לפי עדויות הצדדים הוארך בעל פה, תנאי לסיום השכירות הוא החזרת הדירה לתובעת. אין די בעזיבת הדירה.

זאת ועוד: אף אלמלא היה קיים תנאי זה בחוזה, הרי שטענת הנתבע, כי פינוי הדירה על ידיו מהווה סיום של תקופת השכירות, אף שהמשיך להחזיק במפתחות הדירה, אינה הגיונית ואין בידי לקבלה. לפיכך יש מקום לקבוע, כי ההסכם בין הצדדים, אף אם הוא בעל פה, כולל תנאי מכללא, לפיו בסיום תקופת השכירות חייב להחזיר הנתבע לתובעת את מפתחות הדירה.

על כן, אף אם, כטענתו, הפסיק הנתבע לגור בדירה ביום 15.7.04, ופינה ממנה את חפציו, הרי שסיום תקופת השכירות היה ביום 4.1.05, אז התקיימה הפגישה בין הצדדים, אשר גם לגרסת הנתבע, היתה מיועדת לסיום השכירות. אומנם המשיך הנתבע גם בשלב זה להחזיק במפתח הדירה, אולם הדבר היה בהסכמת התובעת, לשם סיוד הדירה והצגתה לשוכרים פוטנציאלים.

אוסיף, כי התובעת הגישה לעיוני מסמך מעירית חיפה (ת/1), לפיו "בין השנים 2003-2004 החזיק בנכס מר שמעון רומנו". הנתבע טען בעדותו, כי לא שילם לעיריה מעבר לחודש יולי 2004. לאור קביעתי, כי תקופת השכירות הסתיימה ביום 4.1.05, אין צורך כי אכריע בין הגרסאות.

ואולם חרף קביעתי, כי תקופת השכירות הסתימה ביום 4.1.05, אני סבורה, כי אין מקום לפסוק לתובעת את מלוא שכר הדירה עבור חודשים יולי 2004 – ינואר 2005. זאת הואיל ואני סבורה, כי התנהלותה של התובעת תרמה אף היא לגובה נזקיה. ראשית, כבעלת הדירה, לא דאגה התובעת לחתום עם הנתבע על חוזה שכירות כתוב, ובו הוראות ברורות לענין סיום השכירות ועזיבת הדירה, והסתפקה, במשך שנים, בהסכם בעל פה. שנית, התובעת לא עמדה על זכותה לקבל את שכר הדירה בראשית כל חודש, החל מיולי 2004. נושא זה הינו משמעותי במיוחד הן על רקע העובדה, כי לא היה בין הצדדים חוזה כתוב, ומה שיצר למעשה את המשך יחסי השכירות הינו הישארות הנתבע בדירה כנגד תשלום שכר דירה על ידיו; והן על רקע העובדה, כי בראשית חודש יולי 2004 ידעה כבר התובעת, כי הנתבע מבקש לעזוב את הדירה, ואי גבית שכר דירה על ידיה דווקא אז תרמה לאי הבהירות שנוצרה ביחסי הצדדים. שלישית, מן המכתבים המצורפים לכתב התשובה שהגישה התובעת עולה, כי התובעת היתה מודעת לאפשרות שהנתבע מעונין לעזוב את הדירה גם לאחר חודש יולי 2004 (ראה למשל: מכתבה מיום 15.12.04). התובעת יכולה היתה לגרום לקיומה של פגישה עם הנתבע, כפי שעשתה בסופו של דבר ביום 4.1.05, עוד קודם לכן. מטעמים אלה קובעת אני, כי התובעת לא עמדה בחובתה להקטין את נזקיה. אני מעריכה את תרומתה של התובעת לגובה הנזק בשיעור של 25%, ועל כן אנכה שיעור זה מסך נזקה.

הנזק שתובעת התובעת הינו דמי השכירות המגיעים לה. בהתאם לקביעתי דלעיל זכאית התובעת לדמי שכירות החל מיולי 2004 ועד 4.1.05. דמי השכירות הינם בגובה 420 דולר לחודש. שערי הדולר היציג שהיו ידועים ב-1 לכל חודש הם כדלקמן:

1.7.04 – 4.4810

1.8.04 – 4.5160

1.9.04 – 4.5110