י. שפירא ושות' עורכי דין ואח' נ' מדינת ישראל משרד הבריאות ואח'

החלטה

1.תביעה כספית על סך 10,434,506 ₪ הגישו המשיבים (להלן: "שפירא") נגד המבקשים (להלן: "משרד הבריאות") בהליך של סדר דין מקוצר.

2.בקשה למחיקת כותרת והעברת התובענה לבירור בסדר דין רגיל, הוא נושא ההחלטה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה ראיתי למחוק את כותרת ההליך ולהעביר את הדיון לבירור כתובענה בסדר דין רגיל.

3.נושא התביעה הוא שכר טרחה שלטענת שפירא הוא זכאי לקבל ממשרד הבריאות.

על פי כתב התביעה, נחתם הסכם בין שפירא לבין משרד הבריאות ביום 1.3.94 שעניינו ייצוג בתביעות לגביית חובות בגין דמי אשפוז וטיפול מרפאתי עבור בית החולים פוריה (להלן: "ההסכם"). לטענת שפירא נקבע בהסכם [בסעיף 13(א)] מנגנון לאופן תשלום שכר הטרחה וההוצאות כך שיגזרו מהכספים שנגבו בפועל בתיקים השונים; שפירא מדגיש כי הסעיף נועד להסדיר את מנגנון גביית שכר הטרחה וההוצאות בפן הטכני ולא את עצם הזכות לתשלום שכר טרחה והוצאות שכן אין חולק כי שפירא היה זכאי לתשלום שכר טרחה בגין הטיפול המשפטי בתיקים.

עוד כלל ההסכם הסכמה ככל שמשרד הבריאות יורה לשפירא לחדול מטיפול בתיק זה או אחר ישלם משרד הבריאות את שכר טרחת שפירא והוצאותיו.

לטענת שפירא, הורה משרד הבריאות בשנת 2004 לחדול לטפל בתיקים שהועברו לטיפולו והמשיך לפעול בתיקים אלה רק לשם גביית שכר הטרחה והוצאות ו"אין צורך להכביר במילים על הקושי הרב שבגביית מרכיב שכר הטרחה וההוצאות בלבד, בשעה שבית החולים מחל לחייבים על קרן החוב...".

על פי כתב התביעה, 5 שנים מאוחר יותר הורה משרד הבריאות לשפירא לחדול לטפל בכל התיקים שהועברו לטיפולו, לרבות גביית שכר הטרחה והוצאות.

בעקבות השתלשלות העניינים המתוארת לעיל, פנה שפירא אל משרד הבריאות בדרישה לשלם את הסכומים המגיעים לו על פי ההסכם אלא שמשרד הבריאות סירב לכך תוך נסיון להתנער מההסכם בין הצדדים והכל תוך ניצול ה"מנגנון הטכני" שנקבע בהסכם שכל תכליתו היתה להקל על משרד הבריאות לענין מועד העברת התשלום בפועל.

שפירא טוען כי הליך של סדר דין מקוצר מתאים לתובענה מאחר שמדובר בתביעה לסכום קצוב הנסמכת על התחייבות בכתב.

4.מנגד, טוען משרד הבריאות כי התביעה אינה ממלאת את תנאי תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") ויש למחוק את הכותרת.

לטענת משרד הבריאות, אחד התנאים הקבועים בתקנה 202 תקנות סדר הדין האזרחי הוא כי על התביעה להיות תביעה לסכום קצוב ובמקרה דנא תנאי זה לא מתקיים שכן סכום התביעה אינו ניתן לחישוב אריתמטי פשוט "ללא צורך בשומה או בהערכה". משרד הבריאות טוען כי שפירא לא צרף לכתב התביעה את התשתית העובדתית הנדרשת לחישוב סכום התביעה האסטרונומי הנתבע על ידו, כי לא פורט אופן החישוב בו נקט וכי כל שצורף היא טבלה בה מופיעים סכומים שונים לגביהם לא סופקו הסברים כיצד הגיעו לסכום, לא הוסבר אופן החישוב והרכיבים לחישובו. עוד נטען כי שפירא תובע חוב שכר טרחה בגין חובות שסווגו על ידו כ"חוב אבוד" אלא שמונח זה הוא מונח מתחום החשבונאות ואינו יכול לבסס כל טענה בתובענה זו כשלא ניתן להבין את הסיבה לסווג חובות כחובות אבודים והמשמעות שנתן לכך שפירא, ומכל מקום סיווג זה מופיע בטבלה שצורפה לכתב התביעה, באופן סתמי.

בתגובתו טוען שפירא כי אין מחלוקת שהתביעה דנא הוגשה מכח חוזה עליו יש ראיה בכתב. עוד נטען, כי סכום התביעה הוא סכום קצוב ומפורש וניתן לחישוב אריתמטי פשוט. בהקשר זה נטען כי התשתית העובדתית באשר לסכום התביעה פורטה במלואה וכי בהסכם נקבע כי מקום בו ניתנה הוראה של משרד הבריאות לחדול מלטפל בתיקים זכאי שפירא לתשלום שכר הטרחה ללא אבחנה באשר לסטאטוס התיק, ובכלל זה לתשלום בגין תיקים שסווגו כ"חוב אבוד".

עוד נטען, כי שכר הטרחה שנקבע בהסכם ביחס למקרים בהם תינתן הוראה בדבר הפסקת הטיפול בתיקים הוא שכר טרחה מידתי בהתאם לתעריף המינימאלי לפי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000 ומשכך מדובר בסכום קצוב הקבוע בחיקוק ומתיישב עם החלופה הקבועה בתקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי.

5.ולהכרעתי.

בהתאם להוראות תקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי תובע להגיש תביעה בסדר דין מקוצר כאשר מדובר בתביעה לסכום קצוב, וכשהתביעה היא מכוח חוזה או התחייבות מפורשת או מכללא, ובלבד שיש עליהם ראיות בכתב – והגשת תובענה בהליך זה מחייבת קיומם של כל התנאים.

אין מחלוקת בין הצדדים בדבר העובדה כי שכר הטרחה נתבע מכח ההסכם שעותק ממנו צורף לכתב התביעה ומשכך נותר לבחון האם התביעה היא תביעה לסכום קצוב כטענת שפירא.

בע"א 316/64 ארגון פועלים ע"ש בן עמי להתיישבות שיתופית בע"מ נ' קרן קיימת לישראל, פ"ד י"ח (4) 336, נקבע כי:

"בכל תביעה, ובייחוד בתביעה המוגשת לפי סדר דין מקוצר, חייב כתב התביעה להראות על־פניו בבירור מה נתבע, מהן העובדות המשמשות יסוד לתביעה, וכיצד הגיע התובע לסכום התביעה, כדי שאם הנתבע לא יתגונן או לא יקבל רשות להתגונן יוכל בית־המשפט לפסוק את הדין על־אתר ולדעת בדיוק מה הוא פוסק" )ההדגשות שלי א.נ.ח).