י.ג.נ' פלדה בנגב (ימית) בע"מ ואח'

בפני תביעה לתשלום פיצויים לתובע, י.ג. (להלן:- "התובע") יליד x.x.81, בגין תאונת עבודה אשר ארעה ביום 26.11.15 בזמן עבודתו של התובע אצל הנתבעת, פלדה בנגב (ימית) בע"מ (להלן:- "הנתבעת").

נסיבות התאונה

הנתבעת, הינה חברה שבבעלות מר יגאל מימון. בהתאם לעדותו של מר מימון היה עיסוקה של הנתבעת בתחום עבודות הרכבה של קונסטרוקציות שיוצרו במפעלים שונים, עד שבשנת 2013 החליט לקנות מפעל ייצור. את המפעל החלה הנתבעת להפעיל בחודש 5/14 (עמ' 22, שורה 29 – עמ' 23, שורה 2).

התובע החל לעבוד אצל הנתבעת בחודש ספטמבר 2014 (עמ' 3, שורה 16), באותה עת לא הייתה לו הכשרה מקצועית (עמ' 3 שורה 18), הוא מילא למעשה מגון תפקידים שעיקרם תפקידי לוגיסטיקה (עמ' 23, שורה 26). הצדדים מסכימים כי עיקר תפקידו של התובע לא היה פיזי.

כפי שהעידו התובע, מר יגאל מימון (מנכ"ל הנתבעת) וכן מר שי תורג'מן (הבעלים והמנכ"ל של קשת צבעים), בזמן התאונה הייתה חברת קשת צבעים מבצעת עבודות צביעה כקבלן משנה, לאחר שהנתבעת הייתה מסיימת את הכנת הקונסטרוקציה. בסיום הצביעה היו המבנים מועמסים על משאיות ומוסעים למזמין.

תיאור התאונה, כפי שמופיע במסמך "בירור תאונת עבודה/כמעט תאונה" מיום 17.1.16 (עמ' 73 לתיק מוצגי התובע) הינו "בשעה 15:00 העובד היה לצד המשאית המועמסת על הכביש הסמוך למפעל, בזמן רישום תעודת המשלוח יד ימין שהייתה מונחת על משטח המשאית נפלה קורה בפגעה באצבע המורה בכף יד ימין" (השיבוש במקור – י.ב.)

נזק רפואי/נכות רפואית

התובע פונה לבית חולים סורוקה בבאר שבע שם אובחן שבר של הגליל המרוחק באצבע 2, יד ימין, עם חוסר מלא של רקמה רכה (Soft Tissue Amputation). תחת הרדמה בוצע כיסוי לעצם החשופה והתובע שוחרר לביתו.

מהלך ההחלמה היה תקין, התובע היה בחופשת מחלה (דמי פגיעה) עד ליום 15.1.16.

ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי מיום 24.7.16 קבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 30% מיום 16.1.16 ועד ליום 15.4.16, נכות זמנית בשיעור 20% מיום 16.4.16 ועד ליום 15.7.16 ו10% נכות לצמיתות לפי פרט 29(6)II לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן:- "תקנות הביטוח הלאומי") וזאת בשל היפרסטזיה באזור הפציעה.

מטעם התובע ניתנה חוו"ד על ידי ד"ר יובל קריגר אשר קבע כי לתובע כאבים בעלי אופי נוירוטי ורגישות יתר קיצונית בקצה האצבע שנפגעה אשר גורמות להימנעות משימוש באצבע 2 לצורך אחיזה או לפיתה, ולהגבלה בתפקוד היד ועל כן הוא קבע נכות בשיעור 12% לפי פרט 43(2)ב המפנה לפרט 44(1) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי וזאת לאחר שהוא מצא כי המצב שקול לקשיון לא נוח של האצבע.

מטעם הנתבעת ניתנה חוו"ד על ידי ד"ר משיח אברהם שטען כי ניתן לראות קפלי תנועה מפותחים במפרקי MCP ו- PIP באצבע הפגועה, קיים כיפוף אקטיבי של מפרק ה PIP וכי ניתן להגיע למגע בין קצה האגודל לקצה אצבע 2 ועל כן אין מדובר בקשיון לא נוח. ד"ר משיח חולק גם על קביעות המוסד לביטוח לאומי שכן לטענתו הרגישות הקיימת הינה תולדה של העיוות במיטת הציפורן שניתן לפטור בניתוח פשוט. לפיכך הוא קבע כי לתובע נותרו הנכויות הבאות:-

• 5% לפי פרט 43(2)(ד) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי בשל הקטיעה של הגליל הרחיקני באצבע 2 (יד ימין – דומיננטית).

• 2.5% (מותאם) לפי פרט 75(1)(א-ב) לתוספת לתקנות בגין העיוות שנותר בקצה הציפורן.

   

ביום 21.1.20 הודיעו הצדדים כי הם מסכימים לנכות רפואית של 10% שתחייב לאורך כל ההליך.

טענות התובע

התובע טוען כי יש להטיל את מלוא האחריות לתאונה על הנתבעת בתור המעבידה שלו. לטענתו לא קיבל כל הכשרה מקצועית עת נקלט אצל הנתבעת בחודש ספטמבר 2014 ביצע כל יום משימות שונות לפי הנחיות המנהלים (מר יגאל מימון ובניו). לטענתו ההנחיות היו ברמת התוצאה ועל כן נדרש היה להיות בשטח, התובע טוען כי הנתבעת לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה ולכן אחראית לתאונה.

עוד טוען התובע כי יש לדחות את עדותו של מר יגאל מימון, שהייתה מגמתית, לקתה בחורים שחורים בנקודות שלא היו נוחות לו, כינה הדרכת בטיחות כ"גזילת זמן" (עמ' 28, שורות 11-12) ולא הציג כל אסמכתא להדרכות שבוצעו.

התובע מפנה לדו"ח שנערך ביום 17/1/16 (עמ' 73-74 לתיק מוצגי התובע) שהועבר לו מהנתבעת עצמה וממנו לומדים כי אחרי התאונה שינתה התובעת שיטות עבודה, מפנה לכך שבכתב ההגנה הנתבעת טענה כי אין במסמך זה כדי לשנות נהלים אלא לחדד נהלים וכי רק בדיון שנערך ביום17.2.21 טענה לפתע הנתבעת כי המסמך אינו אותנטי.

לטענת התובע אין לזקוף לחובתו אשם תורם וזאת בהתאם למגמה בפסיקה, מדובר בעובד מסור ונאמן שביצע את עבודתו בתוך הסיכון שיצר המעביד.

באשר לנזק טוען התובע כי מדובר בנכות ביד ימין (דומיננטית) שמפריעה לתפקודו (כפי שהעידו הוא ורעייתו). את הפסדיו לעתיד הוא מבקש להעמיד לפי שכרו כיום ולא לפי שכרו בעת התאונה (ויצוין כי כיום התובע אינו עובד אצל הנתבעת), לטענתו התאונה והפגיעה פגעו בו ובתחושת הביטחון הכלכלי שלו ושל משפחתו. לטענת התובע יש לחשב את הפסדיו לעתיד בחישוב אקטוארי לפי שכרו כיום ונכות תפקודית בשיעור 12%. סה"כ עותר התובע לפיצוי בסכומים הבאים:-

• כאב וסבל – 150,000 ₪.

• הפסדי שכר לעבר – 91,915 ₪.

• הפסד כושר השתכרות בעתיד, בצירוף הפסדי פנסיה – 391,726 ₪.

• הוצאות רפואיות – עבר 50,000 ₪, עתיד 54,450 ₪.

• הוצאות ניידות – 15,000 ₪.

• עזרת צד ג' בעבר ובעתיד – 100,000 ₪ (לפי 1,000 ₪ לחודש בעבר ו250 ₪ לחודש בעתיד)

  טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת כי על אף העובדה שהתובע נחבל מקורה שנפלה על אצבעו, ולמרות שקיימת חובת זהירות מושגית, הרי שבנסיבות העניין לא קיימת חובת זהירות קונקרטית. הנתבעת מפנה לכך שהתובע התקבל לתפקיד משרדי/לוגיסטי ועמד לרשותו משרד וכן שולחן עבודה ועל כן עבודתו הייתה אמורה להיות רק ליד השולחן.

הנתבעת טוענת כי אין להתעלם מכך שהתובע התקבל לעבודה לאור הקרבה המשפחתית בינו לבין בעלי הנתבעת, התייחסו אליו כבן בית וגם התובע ראה עצמו כחלק מהנהלת המפעל (עמ' 10, שורות 30-31), כך הגדיר עצמו התובע ברשת הלינקדין (עמ' 9, שורות 26-29) וגם הכיסוי בהתאם לפוליסה ניתן לתובע כעובד מנהלה.

הנתבעת טוענת כי לא היה זה מתפקידו של התובע לבצע בדיקת של עובי צבע, לא היה זה מתפקידו לצאת למפעל השכן (או לצאת מהמשרד בכלל) ואין כל הגיון בכך שהתובע מדד את עובי הצבע כאשר הקורות כבר מועמסות על המשאית. מדובר בפעולה אותה יש לבצע על ידי עובדי מפעל הצביעה או מפקח מטעם מזמין העבודה בטרם העמסה על המשאית שכן אם התוצאה הייתה שעובי הצבע אינו נכון יש לתקן זאת, ולשם כך יש להוריד את הסחורה מהמשאית. למעשה, טוענת הנתבעת, תפקידו של התובע היה להזמין משאית להובלה רק כאשר קיבל אישור כי העבודה הושלמה, וכי עובי הצבע תקין.

משכך, ומאחר ועובי הצבע אינו באחריות הנתבעת, לא נדרש התובע לבצע בדיקת עובי צבע ועל כן כל אשר עשה נעשה על דעתו ובניגוד להנחיות ומשכך לא קמה חובת זהירות קונקרטית. לחילופין קיים אשם תורם משמעותי של התובע.

הנתבעת מפנה לכך שהקורות לא נופלות מעצמן ויש להניח כי פעולות המדידה של התובע, שחייבו מגע עם הקורות, הן אלו שגרמו לנפילת הקורה (אותה כנראה הזיז התובע) לטענת הנתבעת מדובר בעובד מיומן ומנוסה שלא הפעיל שיקול דעת.

בכל הקשור לתחקיר האירוע שהוצג על ידי התובע טוענת הנתבעת כי יש בו כדי ללמד על קיום מערך בטיחות מחד, ומאידך מפנה לכך שהתחקיר אינו חתום ומשכך מדובר לכל היותר בטיוטה ואין לה כל תוקף (ובייחוד כשמר יגאל מימון מתנער ממנה).

בכל הקשור לנזק, טוענת הנתבעת כי בנתוניו של התובע דרישתו הינה מוגזמת ואין לקבלה, מדובר במי שחזר לעבדה מלאה בסיום תקופת אי הכשר ומאז שכרו רק השביח ומשכר של 9,519 ₪ בשנת 2016 הגיע לשכר של 14,623 ₪ בשנת 2019. הנתבעת מעריכה את נזקי התובע כדלקמן:-

• כאב וסבל – 25,000 ₪.

• הפסדי שכר/עבר – 14,000 ₪.

• הפסדי כושר השתכרות בעתיד – 50,000 ₪.

• עזרה והוצאות – אין מקום לפיצוי.

   

  מסכומים אלו יש להפחית אשם תורם בשיעור שלך 50% לכל הפחות.

   

הצדדים מסכימים כי יש לנכות מכל סכום שיפסק את תגמולי המוסד לביטוח לאומי (דמי פגיעה, קצבת נכות זמנית ומענק נכות) בהתאם לאישורים שהוצגו (עמ' 26-29 לתיק מוצגי הנתבעת).

תפקידו של התובע אצל הנתבעת, מדוע היה במקום ומדוע היה עליו (אם בכלל) לעשות בדיקת צבע

השאלה הראשונה שיש לדון בה הינה מה היה תפקיד התובע במפעל בכלל, מדוע כלל היה במקום בעת התאונה (בשים לב לכך שהעמסת הקונסטרוקציה נעשתה מחוץ לשטח המפעל ובסיום הצביעה) וזאת לאור טענות הנתבעת כי התובע כלל לא נדרש היה להיות במקום ובוודא שלא לבדוק את עובי הצבע.

כפי שהתברר במהלך הדיון, בין התובע לבין בעלי הנתבעת (מר יגאל מימון) קיים קשר משפחתי שכן אחותו של התובע נשואה לבנו של מר יגאל מימון (עמ' 9, שורות 31-32), קשר משפחתי זה עמד למעשה ביסוד העסקתו של התובע אצל הנתבעת, ליווה את תפקידיו והאמון אותו קיבל.

בעדותו הראשית ניסה התובע להקטין את תפקידו ותיאר אותו כהאי לישנא:-

"ש.מה היה התפקיד שלך בנתבעת כשהתקבלת לעבודה?

ת.לא הייתה לי הגדרה מדויקת. בעיקר ישבתי במחסן תפקידים לוגיסטיים שכללו גם להביא את האוכל בצהריים. ספקטרום מאוד רחב. לסדר מחסן, לראות מה חסר, אלה דברים שכלולים ברמה היומית, לסדר את המצלמות, להוציא ארגזים, לשלוח פקס. איש לוגיסטיקה. בחודש הראשון ישבתי במחסן אחרי זה העבירו אותי למקום אחר. עשיתי אותו דבר, רק שבמחסן ישב מחסנאי ואני נתתי מענה לוגיסטי לשאר הדבר." (עמ' 3, שורות 19-24)

אולם, בחקירתו של התובע התברר כי למעשה לא כך הדבר, בתחילה הוא אישר כי עשה תפקידים שונים במפעל (הוא תיאר זאת "הייתי הפקק של יגאל מימון. איפה שהיה מקום הוא היה שם אותי" עמ' 9, שורה 25), אישר כי הגדרת התפקוד שלו לפי הרישום שערך בלינקדין היא "מנהל תפעול ראשי" (עמ' 9, שורה 29), עבודתו הייתה משרדית, החל מ2017 הוא היה נאמן הבטיחות במפעל (עמ' 10, שורות 22-23), ולמעשה הוא ראה את עצמו כחלק מההנהלה של המפעל (עמ' 10, שורות 31-32). לטענתו של התובע מי שעושה את בדיקת הצבע זה הצבעי, בקר הטיב או הוא (עמ' 12, שורה 1).

התובע אישר בחקירתו כי בדיקת הצבע נעשית בסיום ההליך (עמ' 11, שורה 32), התאונה ארעה מחוץ לשטח קשת צבעים (עמ' 12, שורה 3), לא יכול היה לתת טעם מדוע עשה את הבדיקה כאשר הסחורה כבר מועמסת (עמ' 12, שורה 12).

עד נוסף שהעיד מטעם התובע הוא מר שי תורג'מן, המנכ"ל והבעלים של חברת קשת צבעים, אותה חברה שבה נצבעה הקונסטרוקציה ואשר העמיסה אותה על המשאית. לטענתו של מר תורג'מן בסיום העבודה הייתה נערכת בדיקת עובי צבע על ידי מפקחים של מפעלי ים המלח (בד"כ) או על ידי התובע (עמ' 18, שורות 17-20). לשאלת ב"כ התובע השיב מר תורג'מן:-

"ש.תתאר לנו באיזה מקרים מודדים את עובי הצבע כשהסחורה על המשאית?

ת.אם המפקח מטעם המפעל לא מגיע אז הוא מבקש למדוד ולשלוח לו תמונות. הסחורה יוצאת רק באישור של מפקח סופי, אני יכול לבדוק את עצמי. הסחורה יוצאת מהמפעל עם משאית רק אחרי שהמפקח עשה את הבדיקה. עושים את הבדיקה, פה עשו את הבדיקה כי המפקח לא עשה את הבדיקה." (עמ' 18, שור 33 – עמ' 19, שורה 4).

בחקירה נגדית אישר מר תורג'מן הוא אחראי לצביעה, העמסה, איכות הצביעה וביצוע העמסה (עמ' 20, שורות 13-14), הקונסטרוקציה הועמסה על ידי מלגזן שלו (עמ' 20, שורה 22), המשאית עמדה מחוץ למפעל שלו שכן הנהגים לא רצו להיכנס לשטח המפעל שהמשאית לא תתלכלך מחול (עמ' 20, שורות 19-20), אם הוא מבצע את המדידה של הצבע הדבר נעשה בטרם העמסה כאשר הסחורה עדיין על החמורים (עמ' 21, שורות 1-2), הוא מעדיף קודם למדוד ואז להעמיס (עמ' 21, שורה 13), אישר כי מדידה על המשאית הינה עבודה מיותרת שכן אז יתכן ויצטרכו להוריד את הסחורה (עמ' 21, שורות 22-24).

מטעם הנתבעת העיד כאמור מר יגאל מימון, המנכ"ל והבעלים. לטענתו בתחילה הם צבעו לבד ואז כשראו שזה לא משתלם לקחו קבלן משנה (עמ' 23, שורה 14), לטענתו מי שהיה אמור לעשות את הבדיקה זה המפקח מטעם המזמין (עמ' 23, שורה 19) לגבי תפקידו של התובע הרחיב מר מימון בחקירה ראשית כדלקמן:-

"ש.מה התפקיד של י. בכל הסיפור הזה?

ת.י. היה איש לוגיסטיקה הייתי צריך עזרה לו לשלוח מייל להזמין ברגים. חוץ מלהכין תעודות משלוח ולראות שהכל בסדר זה היה התפקיד לו. לא תפקיד פיזי ללכת להעמיס או לעלות למשאית. להכין תעודת משלוח מה הועמס על המשאית. שי קשת הוציא לי חשבון לפי משקל י. היה בודק מאשר שזאת הכמות ולפי זה שילמתי לו כל חודש, זה היה התפקיד של י.. י. לא היה צריך ללכת לצבוע ולא להעמיס.

לשאלת בית המשפט, רק דרך המחשב הוא לא היה הולך לבדוק פיזית." (עמ' 23, שורות 25-31)

"ש.בתהליך הזה הבנו מה היה התפקיד של י. ומה לא. מה היה התפקיד לו אצלכם?

ת.י. היה כלבויניק כזה. היה עושה הזמנת רכש מכל הספקים שלי כי אני סמכתי עליו הוא גם ידע לעבוד טוב על המחשב. מידי פעם היה יוצא לעבוד בשטח. אבל לא עבד פיזית, אם עבד פיזית זה מרצונו אף אחד לא כפה עליו." (עמ' 24, שורות 1-4).

"בהתחלה קיבלנו אותו כמו כל עובד, אני ניסיתי לקדם אותו לעזור לו שילמד מקצוע, הכפלתי לו את המחיר פי 3. הוא בא אלי כל הזמן עשיתי את זה על דעת עצמי. אני העליתי לו את השכר לשעת עבודה, כל בוקר הייתי מתקשר אליו בודק שהגיעו כולם הוא היה מעביר לי את האינפורמציה. הוא התקדם בעבודה במשך השנים, הוא עזר לי הרבה." (עמ' 24, שורות 8-11)

בחקירה נגדית הבהיר מר מימון כי למעשה ההתקשרות מול הלקוח הייתה שלו ולא של קשת צבעים וכי הוא היה משלם לקשת צבעים (עמ' 29, שורה 29), מר מימון טען כי מחד היה על התובע להזמין משאית ולהוציא תעודת משלוח על בסיס דיווח טלפוני, אבל אישר כי היה עליו גם לצאת לשטח (עמ' 30, שורה 17), אישר כי ביקש מהתובע מדי פעם לצלם לו את הסחורה (עמ' 30, שורות 31-32) ולבסוף אישר כי הוא דרש מהתובע לוודא שהכל מועמס ולא צריך עוד משאית:-

"ש.זה נכון שהרבה פעמים היית אומר לי. תראה שמצליחים להעמיס את כל החומר על המשאית כדי שאני לא אצטרך להזמין עוד משאית?

ת.מה יש בזה רע? אני אמרתי לו לצלם לי שהכל קשור והכל למעלה, לא אמרתי לו לדחוס שייהרס הצבע, לי יגרם הנזק." (עמ' 31, שורות 16-19)

לאחר שעברתי בשנית על העדויות ניתן לקבוע כי למעשה תפקידו של התובע היה כעוזר לבעלים בכל הנדרש, הוא היה יד ימינו ומי ששימש לו עיניים ואוזניים במפעל, מעבר להיותו אחראי על משימות לוגיסטיות. המנכ"ל היה מתקשר אליו בבוקר (ולא לאחד מהבנים שלו) ומבקש ממנו לוודא שהסחורה יוצאת ממפעל הצביעה כנדרש. בדיקת הצבע שאותה ביצע התובע לא הייתה על דעתו של התובע אלא לבקשתו של מר מימון שרצה לפקח על קשת צבעים שהייתה קבלן משנה.

איני מקבל את עדותו של מר מימון ולפיה התובע לא היה אמור להיות בשטח ולמלא תעודת משלוח מהמשרד, על מי שממלא תעודת משלוח להיות בשטח ולראות מה הועמס על המשאית.

לפיכך אני קובע כי בדיקת הצבע והכנת תעודת המשלוח על ידי התובע היו חלק מהדרישות של הנתבעת מהתובע, וכי נוכחות במקום הייתה בהתאם לדרישות ממנו.

הנתבעת העלתה טענה ולפיה אין כל הגיון בביצוע הבדיקה על המשאית, שכן אם יתברר שעובי הצבע אינו כנדרש, היה צריך להוריד את הסחורה מהמשאית, ולשחרר את המשאית עד לסיום הצביעה הנוספת, ומי היה משלם על משאית זו?

הן התובע, הן מר תורג'מן והן מר מימון ניסו בעניין זה להלך בין הטיפות, אולם התמונה הברורה שעולה היא כי כך היה נהוג, עניין זה נלמד במפורש מנספח 6 לתיק מוצגי התביעה (עמ' 73-75) שהינו טופס בירור פנימי (עליו עוד ארחיב בהמשך). במסקנות הדו"ח נרשם במפורש כי:-

ממסמך זה אתה למד שגם לאחר התאונה לא אסרו על ביצוע הבדיקה על המשאית אלא רק חידדו כי אין לבצע אותה בטרם הסחורה תקשר.

הבדיקה אותה עשה התובע הייתה אמצעי בקרה של הנתבעת על קשת צבעים, כאמצעי בטיחות נוסף, ועל כן היא נעשה בדרך בה נעשתה, ואם אחרי התאונה כל ההנחיה הייתה לעשות את הבדיקה רק אחרי שהסחורה קשורה, הרי שגם טרם התאונה עשו את הבדיקה על המשאית (גם אם אין בכך הגיון).

לסיכום:- התובע עשה את אשר נדרש ממנו על ידי מנכ"ל הנתבעת, בהתאם לנהוג עד לאותה עת.

האם היו הדרכות בטיחות, האם היה ממונה בטיחות, מה היה יחסה של הנתבעת לשאלת הבטיחות וכן מעמדו של טופס הבירור הפנימי ומשקלו.

לכתב התביעה ולתיק המוצגים מטעם התובע צורף טפס בירור פנימי שנערך, על פי הרשום בו, לאחר שיחה טלפונית עם התובע וכן שיחה פרונטלית לאחר שחזר לעבודה. מסקנות דו"ח זה המובאות לעיל ברורות ומטילות אחריות על גם הנתבעת (להלן יכונה דו"ח זה "דו"ח הבטיחות").

דו"ח הבטיחות צורף לכתב התביעה והתובע טען כי הוא מהווה ראיה לאחריות הנתבעת שכן לאחר התאונה שונו הנהלים כך שנאסר על ביצוע רישום תעודות משלוח ומדידת צבע בטרם יקשרו את הסחורה (ס' 9 לכתב התביעה), הנתבעת בכתב ההגנה לא הכחישה את דו"ח הבטיחות אלא רק טענה כי הוא מהווה חידוד לנהלים ולא שינוי נהלים (ס' 8 לכתב ההגנה).

התובע טען בעדותו כי לא היו הדרכות בטיחות (עמ' 4, שורה 12) הוא לא זכר מי היה ממונה בטיחות (עמ' 7, שורה 33), אישר כי למעשה משנת 2017 הוא היה נאמן בטיחות (עמ' 10, שורה 22), אישר כי החברה התקשרה עם חברת בטיחות אם כי לטענתו לא באופן רציף (עמ' 10, שורות 27-30), אישר כי דו"ח הבטיחות נערך לאחר שיחה עימו (עמ' 14, שורה 16) הוא לא זכר מי דיבר איתו "אלמוג אני חושב הבן של יגאל, אולי גם המזכירה השלימה איתי פרטים, לא יודע מי היה ממונה בטיחות אז ומי דיבר איתי, לא זוכר כל כך" (עמ' 14, שורות 18-19)

במהלך הדיון, בחקירה הראשית של מר מימון, הוא טען כי הוא לא מכיר את הדו"ח, לא יודע מי חתום עליו (עמ' 25, שורה 28 – עמ' 26, שורה 1), מר מימון ניסה גם לטעון כי המכתב הנלווה לא נחתם על ידו אולם קו חקירה זה לא אושר על ידי שכן הוא היווה שינוי חזית מכתב ההגנה (ראו החלטה עמ' 25, שורות 18-20).

לגופו של עניין טען מר מימון כי הוא לומד מהדו"ח שהאחריות הינה של קשת צבעים "המסקנות גם בלי התאונה או עם התאונה הכל אחראי שי הקבלן משנה, הוא לא היה אמור להיות שם" (עמ' 26, שורות 8-9), אישר כי בזמן התאונה חברה חיצונית בשם קו פיננסים הייתה אחראית על הבטיחות (עמ' 26, שורה 29-31) "הם היו שולחים נציג, הנציג זה מוטי תורג'מן שמאז עבר אירוע החליפו אותו הביאו מישהו אחר" (עמ' 27, שורות 2-3), הנציג היה מגיע פעם בשבוע ומצביע על ליקויים (עמ' 27, שורות 4-5). לטענתו של מר מימון המזכירות דיווחה לחברת הבטיחות אבל הוא עצמו לא חתם על טפסים לא בדיווח אליה ולא בדיווח למשרד העבודה (עמ' 27, שורות 25-27).

עדותו של מר מימון בעניין הבטיחות הייתה מטרידה, ולמעשה מלמדת כי מבחינתו כל עניין הבטיחות היווה מטרד, ולשם כך יש להביא דברים בשם אומרם:-

"ש.בוא תספר לי מה עשית מבחינת הבירור הנסיבות והתחקיר והדיווח למשרד העבודה שאתה צריך לדווח, מה אתה מנכ"ל המפעל עשית אחרי התאונה?

ת.אני לא אמור לעשות כלום. אני משלם כסף, יש לי עובדים הם צריכים לעשות את הכל.

ש.יש לך עובדים אתה משלם להם כסף יש חברת בטיחות, יש מזכירה והם מדברים ביניהם והם עושים מה שהם צריכים לעשות ואתה בתור המנכ"ל מה אתה עושה?

ת.אני קיבלתי דיווח בטלפון אמרתי איך יכול להיות שי. הגיע לאזור הזה בכלל ולמה שם את היד הוא לא צריך להיות שם. אבל הם טיפלו לא בכל שבוע שאיש בטיחות מגיע אלי אני צריך להתייצב.

ש.בכל שבוע קורה לך שעובד שלך נפגע בתאונת עבודה כל כך חמורה?

ת.אני שש שנים שם, זו הפגיעה השנייה אולי השלישית. בגלל שיש בטיחות ועושים הדרכות. באים יום שלם גוזלים לי על שעות עבודה. הם תופסים יום כשיש לחץ מושיבים את כולם ומראים להם סרטונים לטובת העובד אני עושה הכל. זה מחייב אותי גם.

ש.איזה גזילת זמן נעשתה בתקופה שלפני התאונה של י.?

ת.מה הקשר לגזילת זמן? הכוונה שלי שהם מפסיקים את העבודה, אני נותן להם חדר אוכל יושבים רואים את הסרטים מסבירים להם אלף ואחד דברים, לעבוד גם עם מונוריל לעבוד עם קסדה מה שלא עושים בכל מקום בעבודות גובה כדי שלעובדים יהיו אישורים. כל יום הם מקבלים כפפות עבודה, נעליים פעמיים בשנה. אני חוזר בי מגזילת זמן." (עמ' 28, שורות 1-17).

"ש.תאמר לי בבקשה מי היה נאמן הבטיחות במפעל שקרתה התאונה?

ת.נאמן בטיחות אני לא חושב שצריך נאמן על 25 עובדים כולל מנהלה. החברה החיצונית שבאה פעם בשבוע זה מה שמחייב אותי." (עמ' 28, שורות 31-33).

מעבר לשימוש במושג "גזילת זמן" ממנו חזר העד כאשר הבין את חומרתו (אם כי אמירתו הייתה בצורה אותנטית וניכר כי כך העד רואה את העניין), מהעדות בכללותה אתה למד כי נושא הבטיחות לא עניין את מר מימון, מבחינתו היה מדובר בחובה שיש לבצע אותה בדרך הקצרה ביותר שלא תפריע לעבודה, ואין זה משנה האם היא אפקטיבית.

בסיכומים מטעם הנתבעת נטען כאמור כי מחד יש בו כדי ללמד שאכן היה ממונה בטיחות. ומאידך יש להתייחס לכך שהוא אינו חתום כדי ללמד שמדובר בטיוטה ראשונית שאינה מחייבת.

עם טיעון זה של הנתבעת אני מסכים (בחלקו). אכן הטופס מלמד כי היה ממונה בטיחות במפעל (ולמעשה גם התובע אישר כי היה ממנה בטיחות חיצוני) אולם, כפי שציינתי לעיל עניין הבטיחות, מבחינת הנתבעת, היה כחובה שיש לסמן שבוצעה ולא כחובה שיש לבצע ולכן הבירור לא הושלם עד תום, המסמך לא נחתם ואיש לא חשב ליישמו.

חזקה על הנתבעת שאם היה בחזקתה מסמך בירור שונה, חתום הייתה מציגה אותו בפני, ומשכך אני למד כי אותו מסמך שהיא שלחה לב"כ התובע הוא המסמך שברשותה, חזקה על הנתבע שאם היו לה אישורים על הדרכות טרם התאונה הייתה מציגה אותם.

יתרה מזאת, יש לזכור כי התאונה ארעה לאחר העמסת הסחורה, פעולה שנעשית על ידי קבלן משנה ובאחריותו, כאשר התובע נשלח לשם מטעם הנתבעת. היה על הנתבעת להציג בפני כי ממונה הבטיחות מטעמה בדק גם תהליך זה, היא לא עשתה כן.

לסיכום, אומנם הנתבעת עמדה בחובה החוקית להעסיק ממונה בטיחות, אולם היא לא פעלה ברוח החוק ומבחינתה היה מדובר ב"גזילת זמן". עצם העובדה שרק לאחר התאונה הבינו שיש לבצע את רישום תעודת המשלוח רק לאחר קשירת החומר, מדגישה את חוסר תשומת הלב של הנתבעת.

אחריות הנתבעת

כפי שנקבע בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פד"י לז (1) 113 (1980), יסודותיה של עוולת הרשלנות הינם ארבעה:-

• חובת זהירות מושגית.

• חובת זהירות קונקרטית.

• נזק

• קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק.

   

אומנם היו בפסיקה קריאות לשינוי המודל, כך שתחילה תידון השאלה האם ארעה התרשלות תחילה ורק אח"כ תבחן חובת הזהירות, אולם, כפי שקבע כב' השופט הנדל בעניין ע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר ואח' נ' מזל עבדי ואח', פד"י סז (1) 84 (2014), בסיכומו של דבר המודל המסורתי שריר וקיים, אם כי יתכן וככל שברור כי דין התביעה להידחות בשל אי קיום אחד היסודות, אין צורך לקיים דיון מקיף בכל יתר היסודות.

הנתבעת מאשרת בסיכומים מטעמה כי קיימת חובת זהירות מושגית, אם כי לטענתה לא קיימת חובת זהירות קונקרטית. לגבי חובת זהירות קונקרטית נקבע כי:-

"השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, נשאל האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק" ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה (2009, פסקה 33).

הנתבעת שלחה את התובע לבצע רישום תעודת משלוח וכן בדיקת צבע, על סחורה אשר הועמסה כבר על המשאית. ניתן היה לצפות כי כאשר עושים זאת על משאית בטרם הסחורה נקשרה, עלולה הסחורה לפול. מדובר במוטות מתכת, המונחים על משטח המשאית, כאשר הם לא קשורים.

לא בכדי גם הנתבעת בסיכומים מטעמה לא טענה כי מדובר היה באירוע בלתי צפוי, אלא רק טענה שהתובע לא היה אמור להיות במקום, שכן גם היא יודעת שמהרגע שנקבע כי התובע היה שם לבקשתה הרי שקיימת חובת זהירות קונקרטית וכי קיימת אחריות.

לסיכום הנני קובע כי הנתבעת אחראית לתאונה ולנזקים שנגרמו לתובע.

אשם תורם

בהתאם לסעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], עלינו לבחון האם הנזק נגרם בחלקו באשמתו של התובע, ואם כן להפחית בהתאם את הפיצוי המגיע לו.

העיקרון אשר נקבע בע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו ואח', פד"י לו(2)592 (1982) הינו כי בתאונות עבודה יש לדקדק עם המעביד ולהקל עם העובד שכן היסוד הרעיוני הינו שהמעביד הינו זה אשר מופקד על מקום העבודה ועליו לוודא כי שיטות העבודה יהיו בטוחות וכי העובד יתודרך כראוי. מנגד, הובהר שם כי:-

"עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד. גם לגישה זו יימצא אישור פסקי-דין, שניתנו במקרים המתאימים" (שם, ,604).

בעניין זה יש לקחת בחשבון שני שיקולים. מחד, התובע עשה את אשר הוטל עליו, תחקיר הבטיחות לא מצא פגם במעשיו. מנגד, יש לקחת בחשבון כי מדובר במטען של צינורות שאינו קשור ואשר הסכמה הטמונה בכך שהוא יפול אינה סכנה שלא יכולה להיות ברורה לכל אדם, ללא קשר להשכלתו.

אני דוחה את טענת הנתבעת כי התובע, בכך שאחז/נשען על המוטות הביא לנפילת המוט, שכן אם כך היה הדבר היה על התאונה להתרחש כאשר התובע על המשאית מבצע מדידה. דבר שלא ארע שכן התאונה ארעה כאשר התובע רשם תעודת משלוח ועומד לצד המשאית.

בשים לב לקביעה לעיל, היחס שהפגין מנכ"ל הנתבעת להוראות בטיחות, ודרך קרות התאונה, מצאתי כי אין מקום להפחית אשם תורם. התובע לא חרג מגבולות התפקיד שנדרש לבצע, לא העמיד את עצמו במודע בסיכון.

הנזקים הכספיים – עקרונות חישוב

משנקבע כי הנתבעת אחראית לפצות את התובע על הנזק שנגרם לו יש לעבור ולקבוע מה הוא הנזק הכספי בפועל. הנכות הרפואית המוסכמת הינה 10% כאמור, אולם היא מהווה רק את נקודת המוצא.

כתוצאה מהתאונה נגרם לתובע שבר בגליל המרוחק של אצבע 2 ביד ימין, וכן כריתה של הרקמות הרכות באותו גליל. התובע תיאר כי הוא סובל מרגישות וכאבים תמידיים באצבע.

אומנם ד"ר משיח כתב בחוות דעתו כי ניתן, לדעתו, לפתור את הרגישות והכאבים בניתוח פשוט ובהרדמה מקומית, אולם מעבר לכך לא ציין בחוות דעתו דבר (לא איזה ניתוח, סיכויי הצלחה, האם מכוסה ברפואה הציבורית) יצוין כי התובע לא נשאל על כך כלל על ידי ב"כ הנתבעת.

מנגד, כאשר אשתו נשאלה על כך ע"י ב"כ הנתבעת היא הבהירה כי לאחר קבלת חוו"ד ד"ר משיח הם פנו למומחים (בשים לב לכך שהיא עובדת קופ"ח וגם אביה עובד בבית חולים סורוקה) אשר לא קיבלו המלצה זו (עמ' 17, שורות 15-16). לפיכך לא ניתן להסתמך על אמירה זו.

אשת התובע העידה על הקשיים שהיו בזמן שסמוך לתאונה, הצורך היומיומי להחליף תחבושות, תחושות הכעס שליוו אותו ואותה לאחר התאונה. ועדיין, כפי שהיא אמרה בהגינותה

"אנחנו לא יכולים להתנהל לפי טבלה של כאב. כל אדם שסובל מאיזה נכות בסופו של דבר מגיע למצב הוא מצליח לעשות חלק מהפעולות. אני מבינה את ההרגשה של י. להיות שחקן ספסל שהיא לא נוחה". (עמ' 17, שורות 22-24).

יש לזכור כי לתובע גם קיימת פריצת דיסק שגם היא מגבילה אותו (כפי שאישרה אשתו (עמ' 17, שורות 30-31), למרות שהוא הכחיש זאת "דרך אגב אני כבר לא סובל מפריצת דיסק" (עמ' 14, שורה 3)).

בסיכומו של דבר התובע התקדם לעבודה אחרת, בה הוא מרוויח שכר גבוה יותר (לפי עדותו ועל אף שלא צירף תלושים) וזאת תוך כדי לימודים. יש בכך ללמד שהפגיעה התפקודית כתוצאה מהתאונה אינה כזו שעצרה את התובע.

באשר לשכרו של התובע, לתיק המוצגים הוא צירף תלושים אצל הנתבעת החל מ 8/15 ועד 12/19 (תלוש 1/20 הינו למעשה פדיון ימי מחלה וחופשה). התובע לא הציג תלושים מעבודתו כיום (על אף שהמוצגים הוגשו ב11/20) ואין להסתמך רק על עדותו בעל פה לגבי שכרו.

כאב וסבל:-

בשים לב לנכות המוסכמת (10%) לכך שמדובר בעיוות של קצה האצבע וכריתה של הרקמות הרכות, בשים לב לכאב התמידי והרגישות, סבור אני כי יש מקום לפיצוי שהינו בשיעור 75,000 ₪. בקביעת הסכום לקחתי בחשבון כי אין מדובר בנכות שמלווה את התובעת לא רק בכאב בפעולות מסוימות אלא גם במראה וכן ברגישות.

הפסדי שכר/עבר:-

התובע טען לשכר טרם התאונה בשיערו 9,265 ₪, הנתבעת לא חלקה על נתון זה. התאונה ארעה בסוף חודש 11/15, התובע לא עבד למעשה בחודש דצמבר 2015 וכן עבד רק חצי חודש בינואר 2016.

משכך הפסדי השכר של התובע הינם כדלקמן:-

• חודש 11/15 – הרוויח 8,282 ₪ ועל כן ההפסד הינו 983 ₪.

• חודש 12/15 – הפסד של 9,265 ₪.

• חודש 1/16 הרוויח שכר של 4,024 ₪ - הפסד של 5,241 ₪.

  סה"כ הפסד של 15,489 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשות סוציאליות (שכן לפי התלושים היה התובע זכאי להפרשות לקרן פנסיה מבטחים), בשים לב לכך שהנתבעת לא הציגה הפרשות שונות מאשר צו ההרחבה הקיים, החישוב יעשה לפי 12.5% כלומר תוספת של 1,936 ₪.

  לאחר מכן התובע לא הצביע על כל הפסדים.

   

סה"כ הפסדי שכר בעבר – 17,425 ₪. השווים בצירוף ריבית והצמדה מאמצע התקופה – 18,500 ₪.

הפסדי כושר השתכרות בעתיד:- 

התובע עזב את עבודתו אצל הנתבעת בסוף דצמבר 2019. שכרו נכון למועד זה (כפי שהנתבעת אישרה בסיכומים מטעמה) היה 14,623 ₪, ויש לבצע את החישוב בהתאם.

הנכות של התובע אינה תפקודית במלואה, התובע המשיך להתקדם, כיום הוא עובד בחברה אחרת (ולפי עדותו בשכר שווה ערך) והוא ממשיך ולומד. התובע הינו בחור צעיר אשר מצליח להתאים את עצמו לפגיעה.

התובע ורעייתו טענו כי הביטחון התעסוקתי שלהם נפגע, אולם הדבר אינו מגובה בראיות.

מנגד, מעדות התובע ומר מימון עולה כי אכן עצם הגשת התביעה הביאה למתיחות שהובילה את התובע לעזוב את עבודתו אצל הנתבעת (גם אם הנתבעת השכילה שלא לפגוע בתנאי העסקתו עד אז) מקום עבודה משפחתי שגם הוא ראה בו חלק ממנו, וניכר כי יחסי האמון ששררו בין התובע לבין מר מימון נסדקו בעקבות התביעה.

בשים לב לכך יש מקום לפסיקת פיצוי גלובלי, שייקח בחשבון את גילו הצעיר, אופי הנכות, השכר שהרוויח כאשר עזב את הנתבעת. כולל הפרשות סוציאלית וזאת בהתאם לפסיקה (ע"א 2606/06 דיווי שפורן נ' זק תורג'מן ואח' (2010) בשיעור 12.5% - סה"כ 210,000 ₪.

עזרה וסיעוד:- 

מדובר בפגיעה באצבע יד ימין, שהנה יד דומיננטית. האצבע סובלת מרגישות וכאבים, דבר המגביל את השימוש באצבע בפרט וביד בכלל.

אמינה עלי עדויות התובע ורעייתו כי הוא נתקל בקושי בשטיפת כלים (עמ' 6, שורה 33, עמ' 16, שורה 3), כי יש לו קושי בקשירת שרוכים (עמ' 16, שורה 3), עדות רעייתו לגבי הקושי בעבודות תחזוקה (עמ' 16, שורה 26). יש לקחת בחשבון שבחודש וחצי הראשונים לאחר התאונה היה נדרש התובע להחלפת תחבושות תדיר (מדי יום), דבר שלא יכול היה לעשות לבד

מנגד יש לזכור כי התובע לא הציג בפני הוצאות בפועל שהוצאו לצורך עזרה, או כל ראיה אחרת מעבר לעדויות שלו ושל רעייתו.

בשים לב לכל זאת הנני פוסק סכום של 1,000 ₪ לתקופת דמי הפגיעה, ולאחר מכן סכום נוסף של 39,500 ש"ח (אשר הינו קצת פחות מחצי שעה עזרה בשבוע). סה"כ 40,500 ₪.

החזר הוצאות:-

התובע לא צירף קבלות שאינן הוצאות משפט, למעט בעבור התחייבות לביקור אצל פלסטיקאי בבית החולים מיום 3.11.15. אולם בשים לב לכך שמדובר בתאונת עבודה היה עליו לקבל החזר בגינה.

כמו כן בעדותו לא טען התובע להוצאות ועל כן איני פוסק הוצאות.

ניכוי תגמולי מל"ל:-

בהתאם לאישורים שהוצגו בפני (עמ' 26-29 לתיק מוצגי הנתבעת) יש לנכות את הסכומים הבאים:-

• דמי פגיעה בשיעור 7,150 ₪ ששולמו ביום 22.12.15.

• דמי פגיעה בשיעור 4,766 ₪ אשר שלמו ביום 12.1.16.

• מענק חד פעמי, וכן תשלום בגין נכות זמנית, בשיעור 41,530 ₪ ששולמו ביום 12.8.16.

  סה"כ ניכוי בצירוף ריבית והצמדה – 57,000 ₪.

   

  סיכום

מכל האמור לעיל הנני קובע כי נזקי התובע הינם כדלקמן:-

• כאב וסבל – 75,000 ₪.

• הפסדי שכר/עבר – 18,500 ₪.

• הפסדי כושר השתכרות/עתיד – 210,000 ₪.

• עזרה וסיעוד – 40,500 ₪.

  סה"כ:- 344,000 ₪, מהם יש לנכות תגמולי ביטוח לאומי בשיעור 57,000 ₪

   

סה"כ תשלם הנתבעת לתובע סך של 287,000 ₪ לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% (כולל מע"מ), החזר עלות חוו"ד ד"ר קריגר בשיעור 5,850 ₪ (עמ' 67 לתיק מוצגי התובע) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.11.18 ועד יום ביצוע התשלום בפועל, החזר האגרה ששולמה בשיעור 712 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל ועוד הוצאות משפט בשיעור 2,500 ₪.

המזכירות תשלח את פס"ד בדואר רשום עם אישור מסירה לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי במועדים הקבועים בתקנות.

ניתן היום, י"ט ניסן תשפ"א, 01 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.