החלטה
בפניי בקשה של הנתבעת לביטול צו עיקול זמני שניתן לבקשת התובע על כספים המגיעים לנתבעת מתוך כספי פקדון המוחזק אצל צד שלישי.
צו העיקול הזמני ניתן במסגרת תביעה כספית שהגיש התובע נגד הנתבעת, לתשלום סך של 2,889,060 ₪.
התובע טוען בכתב התביעה כי הוא והנתבעת ערבו לחובותיה של חברת בל פאם בע"מ (להלן: "החברה"), כלפי הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (להלן: "הבנק"). החברה לא פרעה את חובה ועל כן הבנק הגיש נגדה ונגד הערבים (הם התובע והנתבעת שבפניי) תביעה כספית בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 3110/00). התובע לא התגונן וניתן נגדו פסק דין על אתר. הנתבעת התגוננה אך ביום 17.6.2008 התקבלה תביעתו של הבנק נגדה והיא חוייבה בתשלום מלוא סכום התביעה. דא עקא, בפועל, התובע לבדו הוא ששילם את מלוא החוב לבנק, וכעת הוא דורש מהנתבעת שיפוי בשיעור של 50% ממה ששילם; זאת, לפי ס' 56 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973, הקובע כי שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם נושאים בנטל החיוב בחלקים שווים, ואם אחד מהם שילם יותר מכפי חלקו היחסי בנטל החיוב, הוא זכאי להפרע מן הצד האחר. סכום התביעה משקף את מחצית מהסכום הכולל אותו נאלץ התובע לשלם לבדו לבנק בגין חובה של החברה.
לבקשת התובע ניתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד על כספים המופקדים בחשבון נאמנות אצל צד שלישי (להלן: "כספי הפקדון"). הבקשה להטלת העיקול הוגשה בסמוך לאחר שבית המשפט לענייני משפחה, שדן בתביעה ארוכת שנים שהגישה הנתבעת נגד התובע (תמ"ש 35924/99), פסק לזכותה ביום 8.12.2010 וחייב את התובע לשלם לה סכום של 1,939,493 ₪ (סכום נומינלי שטעון עדיין שערוך). צו העיקול נועד למנוע מהנתבעת את קבלת הסכום שנפסק לזכותה, מתוך כספי הפקדון.
הנתבעת ביקשה לבטל את העיקול, משורה של טעמים, אך בחרה, משיקולים טקטיים, שלא לתמוך את בקשתה בתצהיר.
לאחר מכן נערך דיון בבקשה לביטולו של העיקול, במסגרתו נחקר התובע על תצהירו, והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.
לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושמעתי את סיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות וכי יש להותיר את צו העיקול הזמני על כנו, והכל מן הטעמים המפורטים להלן.
כידוע, על מנת שיינתן צו עיקול זמני, על המבקש לעמוד לפחות בשני תנאים מצטברים: קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה (תקנה 362(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות")), וכן קיומן של ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין (תקנה 374(ב) לתקנות).
נדון בקיומם של שני התנאים הללו כסדרם.
אין ספק שישנן ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה: התובע לבדו שילם לבנק את מלוא חובה של החברה, למרות שגם הנתבעת היתה ערבה לחוב. אכן, הנתבעת טענה במסגרת הבקשה לביטול העיקול כי הלכה למעשה היו ארבעה ערבים, ולא רק שניים, ולכן חלקה היחסי בחוב אינו יכול לעלות על רבע, אלא שטענה עובדתית זו לא נתמכה בתצהיר ולכן אין להיזקק לה. יצויין כי הנתבעת תמכה את טענתה זו במכתב התראה ששלח הבנק בשעתו לשני ערבים נוספים, אלא שהתובע העיד, ועדותו לא נסתרה, כי מדובר במכתב התראה שנשלח בטעות לאנשים נוספים שלא היו ערבים, שכן מלבדו ומלבד הנתבעת, לא היו ערבים נוספים לחוב. טענה זו של התובע עולה בקנה אחד עם העובדה שהבנק תבע למשפט אך ורק אותו ואת הנתבעת מכוחה של אותה ערבות. חזקה על הבנק, אם אכן היו שני ערבים נוספים, שהיה תובע גם אותם. זאת ועוד, התובע תמך את טענתו בכתב הערבות, שצורף כנספח 2 לתגובתו, עליו חתמו כערבים הוא והנתבעת בלבד, ללא ערבים נוספים. זאת ועוד, הנתבעת, שלא הגישה תצהיר, אינה יכולה לצרף כראיה מסמכים כלשהם לבקשתה, גם לא את מכתבו הנ"ל של הבנק, שכן מסמכים מסוג זה יכולים להוות ראיה בתיק רק לאחר שאומתו בתצהיר.
על פי ס' 13 לחוק הערבות, התשכ"ז- 1967:
"שניים או יותר שערבו חיוב אחד, אם במאוחד ואם בנפרד, יהיו אחראים יחד ולחוד; ואם היה היקף הערבויות שונה, יהיו אחראים כאמור בתחום הערבות המשותפת; והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן הערבויות."
לפי ס' 56 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973:
"(א)שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם נושאים בנטל החיוב בינם לבין עצמם בחלקים שווים.
חייב שנתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, זכאי לחזור על החייב השני ולהיפרע ממנו לפי חלקיהם."
מכאן שלכאורה, קיימת לתובע הזכות לתבוע מהנתבעת שיפוי בשיעור מחצית החוב המשותף שנפרע על ידו לבדו.
למעלה מהצורך אציין כי אף אם אניח שאכן היו ארבעה ערבים לחוב, די בכך שניתן פסק דין המחייב אך ורק את התובע והנתבעת לפרוע את החוב, על מנת שתחול הוראת ס' 56 הנ"ל לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973, שכן כאשר ניתן פסק דין, ניתן לראות בפסק הדין עצמו כמקור החיוב המשותף, אותו יש לחלוק בין שני החייבים.
באשר לטענה לפיה התביעה התיישנה בחלקה, שכן התובע שילם לבנק חלק מן החוב עוד בשנת 2000, הרי שהתובע הסביר כי מה ששילם לבנק בשנת 2000 היה בגין חלקו שלו בחוב, ואילו את חלקה של הנתבעת בחוב הוא שילם רק בשנת 2007. מכאן שהתביעה לא התיישנה.
בענין ההכבדה, לא נסתרה טענתו של התובע לפיה לנתבעת אין כל רכוש הרשום על שמה זולת דירה. ודוק: עסקינן בדירה בשווי של 2,200,000 ₪, אלא שהתובע טען כי מחציתה ממילא שייכת לו, וזאת על פי הודאתה של הנתבעת עצמה במסגרת התביעה שניהלה נגדו בבית המשפט לעניני משפחה (ראה עדותה שצורפה כנספח 7 לתגובת התובע). מכאן שלכאורה, ומבלי לקבוע מסמרות בשאלת הבעלות בדירה, שווי זכויותיה של הנתבעת בדירה זו הינו 1,100,000 ₪. לא נסתרה גם טענתו של התובע כי אם מנכים משווי מחצית הדירה את המשכנתא בסך 700,000 ₪ הרובצת עליה לטובתו של בנק, בגין הלוואה שנטלה הנתבעת, כל שנותר הוא שווי נקי של 400,000 ₪ בלבד, שאיננו מהווה בטוחה הולמת כנגד סכום התביעה. גם כאן, בהעדר תצהיר מטעם הנתבעת, לא נסתרו טענותיו הלכאוריות של התובע לגבי זכויותיו בדירה ולגבי היותה משועבדת לבנק. מכל מקום, גם אם אניח לצורך הענין כי לתובע אין כל זכויות בדירה, הרי שאם נפחית משווייה את המשכנתא הרובצת עליה, נמצא כי אין בדירה כדי לכסות את סכום התביעה נגד הנתבעת.