יקטר ואח' נ' אורטנר ואח'

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' סובל) בת"א 51070-03-18 מיום 28.3.2018, בה נדחתה בקשת המבקשים לצו מניעה זמני.

החלטת בית המשפט המחוזי

2. ראשיתו של ההליך בסכסוך כספי שבין המשיב 1 (להלן: צבי) למשיב 2 (להלן: אהרן). הסכסוך הוכרע בפסק בוררות בבית דין בארצות הברית, ואהרן חויב בו לשלם לצבי סך של 120,000$.

3. צבי מבקש לממש את פסק הבוררות. לשם כך פעל להטלת עיקול על דירת מגורים הרשומה על שם של אהרן ורעייתו, ברחוב דרוק 78 בירושלים. המבקשים מתנגדים למימוש הדירה, שכן לטענתם חרף רישומה על שם אהרן ורעייתו, הריהי שייכת להם. לטענתם, את הדירה רכשו אהרן ורעייתו בנאמנות עבור המבקשים 1-2, בני הזוג יששכר-דב ומרים יקטר, ומי שמתגוררת כיום בדירה היא בתם, המבקשת 3, ומשפחתה בת שבע נפשות. על יסוד הטענה הזו הגישו המבקשים כתב תביעה לבית המשפט המחוזי, ובו עתרו לסעד הצהרתי שיקבע כי דירת המגורים היא בבעלות בני הזוג יקטר. במסגרת כתב התביעה נתבקש צו נוסף שיקבע כי צבי אינו רשאי לבצע פעולות אכיפה בקשר לדירה, שכן פסק הבוררות שבידו אינו מתיר לו לעשות כן. בכתב התביעה צוין כי המבקש 1, יששכר-דב, הוא כיום חסוי, לאחר שעבר ארוע מוחי; התביעה הוגשה באמצעות רעייתו מרים, המבקשת 2, שהיא גם בעלת מחצית מהזכויות בדירה, וגם מונתה כאפוטרופוס על יששכר דב.

4. בד בבד, הגישו המבקשים בקשה לצו מניעה זמני, שלפיו יעוכבו הליכי הפינוי ומימוש הדירה, עד להכרעה בתביעה. לאחר שהוגשה הבקשה, החליט בית המשפט המחוזי כך: "טרם מתן החלטה בבקשה, אבקש לקבל העתק מהפרטה והדו"חות שהגישה מבקשת 2, כאפוטרופא לרכושו של החסוי (מבקש 1)". בעקבות החלטה זו הגישה מרים את הפרטה, שבה מפורטים נכסי החסוי – ובה לא מוזכרת הדירה שבמחלוקת.

5. לאחר מכן ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מושא הבקשה דנן. בהחלטה נקבע כך: "מסתבר כי תובעת 2, הטוענת כיום כי תובע 1 (החסוי) הוא הבעלים של הדירה אותה רשם בנאמנות ע"ש נתבעים 2–3, וכי היא הבעלים (מכוחו) של מחצית הזכויות בדירה, לא כללה דירה זאת בנכסי החסוי במסגרת הפרטה שהגישה בתוקף היותה אפוטרופא עליו. די בכך כדי להחליש את סיכוייה של התובענה עד כדי דרגה שאינה מצדיקה מתן צו מניעה זמני [...] מטעמים אלה נדחית הבקשה לצו מניעה ללא צורך בתשובה".

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

טענות הצדדים

6. לטענת המבקשים, בית המשפט המחוזי שגה בכך שנתן משקל-יתר לא פרופורציונלי לכך שמרים לא רשמה את דבר הדירה בפרטה, כאשר מנגד לכך קיימות ראיות רבות, משכנעות, לכך שהמבקשים הם בעלי הזכויות בדירה. ראיות אלו כוללות מאות עמודי מסמכים המוכיחים כי יששכר-דב הוא זה אשר שילם עבור הדירה; חתם על מסמכי הרכישה; השגיח על הבניה באופן שוטף; השכיר אותה לאחרים; וכאמור, כיום גרה בדירה המבקשת 3, בתם של בני הזוג יקטר. מסמכים אלו מוכיחים כי למבקשים קיימת עילת תביעה לכאורית ברמה הנדרשת לצורך קבלת סעד זמני, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי שהתבססה, כאמור, רק על הפרטה.

7. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהתייחס רק לסיכויי התביעה, ולא שת לבו לשאלת מאזן הנוחות; בחינת שאלה זו מטה את הכף במובהק לטובת המבקשים. מימוש הדירה בשלב זה מאיין את התביעה שהגישו המבקשים, שכן אין תוחלת בצו הצהרתי על בעלות בדירה שתימכר לצדדים שלישיים. זאת ועוד, משמעות החלטת בית המשפט המחוזי היא פינויה של המבקשת 3 ושל בני משפחתה מן הדירה שבה היא מתגוררת בשנים האחרונות, צעד דרסטי ובלתי הפיך, כשמאידך גיסא הנזק שייגרם לצבי מן הצו הוא עיכוב בתשלום החוב המגיע לו. כלל נקוט הוא בהלכה הפסוקה, כי כאשר מדובר על פינוי אדם מבית מגוריו תהא נטייה מובהקת להורות על עיכוב הפינוי עד לבירור התובענה או הערעור, ואין הצדקה לסטות מן הכלל הזה בעניין שלפנינו. בנוסף, מלינים המבקשים על כך שבית המשפט דחה את הבקשה על הסף, אף מבלי לבקש תשובה מאת המשיבים.