פסק דין
עיקרי העובדות:
בפני תביעה כספית ע"ס 30,000 ₪.
לטענת התובעת, ביום 21.09.12, התיישבה במסעדת מקדונלד'ס אשר בכפר סבא, יחד עם אחותה, והשתיים הזמינו המבורגר בלחמנייה ושתייה קרה, עבר כל אחת מהן. עוד טענה התובעת, כי מיד לאחר שנגסה לראשונה בהמבורגר שלה, הבחינה בחרק (לטענתה, מקק) בתוך הלחמנייה. לטענת התובעת, בתגובה מיידית לאשר ראתה, ניגשה לשירותים להקיא הואיל וחשה ברע. עוד מסרה התובעת, כי מששבה אל שולחנה, צילמה את החרק בתוך הלחמנייה, קראה לאחד העובדים והמתינה כי הנושא יטופל. בחלוף מספר דקות, משלא ניגש אליה איש, עזבה את המקום. לטענת התובעת, בעקבות התרשלותה של הנתבעת, הוסב לה נזק נפשי קשה, בעטיו מאז המקרה אינה מפסיקה להקיא מכל מאכל, וכי חייה מאז המקרה נעשו קשים ומלווים בחרדה עמוקה מכל דבר מאכל. בגין נזק זה, דורשת התובעת לחייב את הנתבעת לפצותה, בסך 30,000 ₪.
לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה על הסף, שכן המדובר בתביעה לנזקי גוף אשר אין מקומה להתברר בפני ביהמ"ש לתביעות קטנות. לחלופין טוענת הנתבעת, כי לא עלה בידה של התובעת להוכיח כי מקורו של החרק במטבח הנתבעת, ולא באירוע שארע לאחר שהוצאה הארוחה מן המטבח (שכן התובעת ישבה בחוץ, בשטח פתוח ובשלב מסוים זנחה את הארוחה כדי לגשת לשירותים). עוד טענה הנתבעת, כי בכל רשת המסעדות שלה, לרבות הסניף נשוא התביעה, יש הקפדה על היגיינה ונהלי ניקיון מחמירים, לרבות ביצוע הדברות תכופות. מכל מקום טוענת הנתבעת, כי כחלק משירות הלקוחות הנהוג במסעדות הרשת, מיד לאחר שפנתה התובעת אל עובד המסעדה הובאה לה ארוחה חליפית, אך אז התברר כי התובעת עזבה את המקום. לבסוף, טענה הנתבעת כי לא עלה בידי התובעת להוכיח נזק כלשהו אשר נגרם לה ובכלל זה, לא הגישה כל חוות דעת רפואית באשר לפגיעה הנטענת.
בדיון שנערך בפני העידו התובעת, עובדי המסעדה שנכחו במקום בעת האירוע – מר לידור מליחי ומר מתן עדי, וכן מר שי קורנר – אחראי אזור מטעם הנתבעת אשר העיד על נהליה של הרשת בנושאי היגיינה והדברה.
דיון והכרעה:
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בראיות שהובאו בפני, נחה דעתי כי דינה של התביעה להידחות.
ראשית, התובעת לא עמדה בנטל השכנוע הרובץ לפתחה, וזאת משני טעמים:
באשר להוכחת האירוע עצמו, התובעת העידה כי היא ואחותה רכשו מן הנתבעת ארוחה ומיד לאחר פתיחת ארוחתה, גילתה בה חרק גדול. התובעת אף הציגה לעיני את תמונת החרק, אשר לטענתה צילמה מיד עת הבחינה בו. אחותה של התובעת לא הובאה על ידה לעדות, אף שהינה עדה רלוונטית ביותר, אשר הייתה יכולה לאשש את טענת התובעת כי החרק נמצא במזון מיד עם פתיחתו, ולא - כטענת הנתבעת - הגיע אל תוך הלחמנייה בשלב מאוחר יותר.
ככלל, אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו. כפי שקבע בית המשפט העליון בע"א 548/78, נועה שרון נ. יוסף לוי, פ"ד לה(1)736 [1980], בסעיף 3 לפסק דינה של כב' השופטת בן עתו:
"...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטיים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".
לאורו של הכלל האמור, העובדה שבחרה התובעת שלא להביא את אחותה כעדה מטעמה, דינה שתיזקף לחובתה של התובעת.
באשר להוכחת הנזק, אף אם אניח, כי אכן מקורו של החרק הינו במטבחה של הנתבעת וכי המזיק היה בתוך הלחמנייה עת יצאה הארוחה תחת ידי הנתבעת, הרי שלא די בכך בכדי לקבל את תביעתה של התובעת. סבורני, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי נגרם לה נזק כלשהו, וודאי לא נזק נפשי חמור כפי שנטען. למעט טענתה בעל פה של התובעת, לא הוצגה בפני אסמכתא רפואית כלשהו התומכת בטענה זו. התובעת אף לא טענה כי פנתה לטיפול רפואי ו/או נפשי כלשהו בסמוך לאירוע או בעקבותיו.
שנית, לדידי הנתבעת פעלה כמצופה, שכן כתגובה לתלונת התובעת הציעה מיד להחליף את הארוחות של התובעת ואחותה. זאת ועוד, מתכתובת שהובאה בפני עולה, כי בתגובה למכתב דרישה שנשלח ע"י אביה של התובעת לנתבעת, הציעה הנתבעת לפצות את התובעת במספר ארוחות במסעדה. על הצעה זו חזר נציג הנתבעת גם בדיון שהתקיים בפני.
הנה כי כן, עם כל אי הנעימות שבדבר, בנסיבות המפורטות לעיל הגעתי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שהינה זכאית לפיצוי כלשהו מאת הנתבעת.
סוף דבר:
התביעה נדחית במלואה.
אני מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעת, בסך 1,200 ₪.
בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.