יצחק נ' מדינת ישראל

החלטה

לפני בקשת המבקש להאריך לו המועד להישפט על דו"ח – הודעת תשלום קנס מספר 90501654850 שעניינה – מהירות וזאת בטענה כי הוא כופר בעבירה המיוחסת לו.

לאחר עיון בבקשה ותגובתה השלילית של המשיבה, הגעתי למסקנות הבאות:

1.הודעת תשלום הקנס נשלחה אל המבקש בתאריך 20.4.13 ועל פי דין יש לראותה כנתקבלה בתאריך 5.5.13 לכל המאוחר באופן שבקשה להישפט היה עליו להגיש תוך 90 יום ממועד קבלת הדו"ח.

המבקש פנה בבקשה להישפט בתאריך 23.9.13 באמצעות בא כוחו ונדחה עקב האיחור הרב בהגשת הבקשה, כאשר לא נתן כל הסבר או נימוק מתקבל על הדעת לאיחור הרב שחל בהגשת הבקשה.

2.מועדי הגשת בקשה להישפט נקובים בדו"ח עצמו וכן מהווים חזרה של האמור בסעיף 229 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982 (להלן: "חסד"פ") באופן שאם המבקש לא נקט באותם הליכים במועדם רואים אותם כמי שהורשע על ידי בית משפט ונגזר דינו לתשלום הקנס המופיע בדו"ח, כאמור בסעיף 229 (ח2) לחסד"פ.

3."הרשעה" כאמור, ניתנת לביטול על פי כללי סעיף 130 (ח) לחסד"פ דהיינו, פנייה לביטול תוך 30 יום מתום 90 הימים להגשת הבקשה להישפט וכן ביסוס טענת גרם עיוות דין למבקש אם לא תבוטל ההרשעה.

המבקש לא פנה במועד בבקשתו להאריך המועד באמצעות בא כוחו ואף טענתו כי הוא כופר בדו"ח אינה ממלאה אחרי תנאי של קיום עיוות דין כאמור.

4.משטוען כי לא עבר העבירה המיוחסת לו בדו"ח, חייב מיד לשלוח הודעתו בדואר רשום על רצונו להישפט עקב כפירתו ומשלא עשה כן, אין הנימוק של - "אני כופר בעבירה המיוחסת" – חלק מהנימוקים המיוחדים הנדרשים לצורך סעיף 230 לחסד"פ.

5.בנסיבות העניין, חלה ההלכה שנפסקה ברע"פ 2096/07 רייני נ' מדינת ישראל, הנותנת עדיפות לשיקול סופיות הדיון ויעילותו על פני טענתו הכללית של המבקש כי הוא כופר בעבירה.

6.אשר על כן, דוחה הבקשה.

המזכירות תשלח החלטה זו אל הצדדים.

ניתנה היום, ב' טבת תשע"ד, 05 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.