יצחק ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ

החלטה

לפניי בקשה שהגישו התובעים נגד המשיב בתיק שבכותרת לאחר שהסתיים שלב שמיעת הראיות ובטרם הוגשו סיכומי הצדדים:

לראות את דו"ח המפרק הזמני ודו"ח רו"ח רוזנבלום שצורפו כנספחים 2 ו-3 לכתב התביעה אך לא הוגשו - כחלק בלתי נפרד מראיות התביעה ולקבוע כי המשיב מנוע מלטעון נגד תכנם.

להגיש את דו"חות החברה המבוקרים לשנת 2009.

לזמן כעד הזמה את מפרק החברה ועורך הדו"ח שהוגש כנספח 2 לכתב התביעה, עו"ד אשר נפתלי, ולחילופין לזמן מחדש לדיון את עו"ד פרוסט, שמשרדו חתום על דו"חות החברה המבוקרים.

הבקשה הוגשה בעקבות עדותו של עד ההגנה, רן עוז, מיום 09.06.2013. לדבריו, עבר באופן אישי על דו"חות החברה על מנת לבחון אם היא ראויה למתן אשראי, וטען כי הדו"חות המבוקרים לשנת 2009 לא כללו הערת הסתייגות בנוגע ליתרותיה:

"ב-2009 כאשר הדו"חות הוגשו לא הייתה הערה זו. אם הייתה הערה כזאת מונחת בפניי, הייתי בוחנים [כך במקור] ביתר זהירות ואולי לא היינו נכנסים למיזם הזה. בדו"חות 2009 זה לא הופיע. הרבה פעמים רו"ח מתקנים לאחור מה שיצא" (ראו עמ' 42 לפרוטוקול).

לטענת המבקשים, לא הייתה מחלוקת כי הערה ביחס לאמינות יתרות החברה ומאזנה הכספי נכללה בדו"חות החברה המבוקרים לשנת 2009 ולכן אלו לא הוגשו באמצעות עדי התביעה. הם סבורים כי גרסתו של עד ההגנה עוז ביחס להעדרה של ההערה מן הדו"חות מנוגדת לעדותו של רו"ח לי-און פרוסט ולעדות עמיתו, עד ההגנה אריה קוגן, אשר משרדם חתום על הדו"ח. עוד הם טוענים, כי היא סותרת גם את שנכתב בדו"ח מפרק החברה, עו"ד נשר נפתלי ובדו"ח רו"ח רוזנבלום שהגשתם מבוקשת עתה על מנת להפריך את עדות עוז.

המשיב מתנגד לבקשה על כל סעיפיה. ראשית, הוא טוען כי החלטה בבקשות ניתנה כבר בעת הדיון ולפיכך מדובר בבקשה לשינוי החלטות בית המשפט. מכל מקום, לגישתו אין מקום לאפשר את הגשת דו"ח המפרק ודו"ח רו"ח רוזנבלום, מאחר שהמבקשים לא מצאו לזמן לעדות את עורכי המסמכים ולפיכך אלו אינם יכולים לשמש כראיית תביעה. אשר לדו"חות החברה המבוקרים, הוא סבור כי בשלב שלאחר סיום ההוכחות אין להתיר למבקשים להגיש ראיות שידעו עליהן טרם הגשת התביעה, בהעדר טעמים שיצדיקו זאת. בתוך כך הוא טוען, כי העיסוק של המבקשים בדו"חות החברה המבוקרים ובחינת שיקול הדעת הבנקאי בעת מתן אשראי לחברה כנגד שיעבוד הנכס, הם בגדר הרחבת חזית מצדם, מאחר שהטענה לא נטענה בכתב התביעה שהתמקד בהפרת חובת היידוע של הבנק. לבסוף, הוא סבור כי אין מקום לאפשר גם זימון עדים נוספים לעדות בשלב כה מתקדם של הדיון ללא סיבה מצדקת ובחריגה מן ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים.

דיון

אכן, פרטי הבקשה כבר נדונו ונדחו במהלך הדיונים בתיק זה:

ביום 19.03.2013 ביקש בא כוח התובעים להגיש את דו"ח רו"ח רוזנבלום אשר צורף כנספח 3 לכתב התביעה, באמצעות עד התביעה, רו"ח לי-און פרוסט, ובקשתו נדחתה מן הטעם שאינו עורך המסמך (ראו עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 26). יודגש, כי בישיבה זו לא ביקשו התובעים להגיש את דו"חות החברה המבוקרים לשנת 2009 באמצעות העד, אף שמשרדו חתום עליהם. יצוין כי למבקשים הייתה הזדמנות נוספת להגיש את הדו"ח באותו דיון גם באמצעות עד ההגנה אריה קוגן, שותפו של פרוסט, אולם לא עשו כן.

בדיון שהתקיים ביום 09.06.2013 ביקש בא כוח המבקשים להגיש את דו"ח מפרק החברה, עו"ד נשר נפתלי, אשר צורף במקור כנספח 2 לכתב התביעה. גם בעניין זה קבעתי:

"נספח אינו מהווה ראיה. על מנת שמסמך יהיה ראיה לאמיתות תוכנו, יש להגישו באמצעות עורכו. משהדבר לא נעשה, לא ניתן להגיש את המסמך" (ראו עמ' 41 לפרוטוקול, שורה 18).

באותו דיון ביקש בא כוח המבקשים לזמן כעד הזמה את מפרק החברה ולהגיש באמצעותו את דו"חות החברה המבוקרים לשנת 2009 אשר, כאמור, נערכו על ידי רו"ח פרוסט. ביחס לבקשה זו קבעתי:

"אם סבר עו"ד פלס שיש חשיבות בהצגת המסמכים, הייתה לו אפשרות להציגם הן באמצעות מר פרוסט והן באמצעות מר קוגן. משלא עשה כן, לא ניתן להסתמך על דברים שנאמרו" (ראו עמ' 46 לפרוטוקול, שורה 11).

נשאלת השאלה האם יש מקום לשנות מהחלטות אלו נוכח נימוקי המבקשים.

ביחס לדו"ח רו"ח רוזנבלום ודו"ח המפרק, איני סבורה כי יש טעם מבורר להגישם. מדובר במסמכים שעורכיהם לא העידו וזימונם לעדות יחרוג מן ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים. כזכור, על פי ההסכמה, שקיבלה תוקף בהחלטת השופט זמיר מיום 19.03.2012, תגובת המשיב לבקשה לצו מניעה משמשת כתב הגנה לכתב התביעה ותשובת המבקשים לתגובת המשיב בעניין צו המניעה משמשת כתב תשובה. בנוסף, התצהירים שצורפו לכתבי הטענות בעניין צו המניעה משמשים גם תצהירים בתיק העיקרי. למעשה, עדותם של עד התביעה, רו"ח פרוסט, ועד ההגנה, הכלכלן אריה קוגן כבר היו בגדר סטייה מן ההסדר ולא מצאתי כי יש הצדקה לאפשר למבקשים לשוב ולחרוג ממנו בשל התנהלותם הרשלנית.

אשר לדו"חות החברה המבוקרים שהגשתם מבוקשת עתה, הרי שנועדו לבסס את הטענה כי נפל פגם בשיקול הדעת של הנתבע שעה שהעמיד הלוואה לחברה אף שבדו"חות הכספיים המבוקרים שלה - שלכאורה היו לפניו בתקופה הרלוונטית - הופיעה הסתייגות. טענה זו לא מצאה ביטוי בכתב התביעה, אשר מבוסס ברובו על טענות נגד המשיב בדבר אי מילוי חובת היידוע כלפי המבקשים בדבר מצבה הכלכלי של החברה בטרם חתמו על שטר משכון להבטחת חובותיה. כך בא הדבר לידי ביטוי גם בסעיף 14 לכתב התביעה, אליו הפנו המבקשים. גם סעיף 11, שהוזכר בהקשר זה, אינו עוסק בטענות אלו אלא בהתנהלותו של השותף כפי שהיא משתקפת, לגישת המבקשים, מן הדו"חות שצורפו לכתב התביעה.

יחד עם זאת, איני סבורה כי מדובר בהרחבת חזית החורגת מהפלוגתות שהועלו בכתב התביעה. האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שעוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם בעל הדין שכנגד נתן לכך את הסכמתו - במפורש או מכללא (ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 88 (מהדורה עשירית, תשס"ט)). אולם, הגבול בין יריעת מחלוקת מפורטת יותר או פחות הוא גמיש וכל עוד באותה יריעת מחלוקת עצמה עסקינן ובאותם יסודות של סיפור המעשה, על הנתבע להתמודד עם פירוט פלוני או אלמוני (ראו רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (15/05/2008)).