כללי
1. 1. בפני תביעה אשר בגדרה עותרים 4 התובעים לחייב את הנתבעת לשלם לכל אחד מהם פיצויי כספי, בטענה כי הנתבעת עוולה כנגדם בעוולות של כליאת שווא ושל הוצאת לשון הרע. ביסוד התביעה עומד אירוע עובדתי שאירע ביום 10.8.2000. אין מחלוקת כי באותו יום נדרשו התובעים על ידי נציגי הנתבעת ליתן תשובות באשר לחשדות לגניבה של סחורה של הנתבעת, בהיותם עובדיה. לשיטת התובעים, מהלך התשאול נעשה תוך עיכובם וכליאתם, ובתנאי חקירה אגרסיביים. בתוך כך, אולצו גם להיבדק בפוליגרף. התובעים פרטו את תחושותיהם מיום האירוע והדגישו כי חשו "כעבריינים" הנחקרים על פשע שביצעו כביכול. לצד כליאת השווא, טענו התובעים כי הנתבעת הוסיפה וביזתה אותם בפני עובדי החברה וזאת בגדרם של אסיפת עובדים שזימנה, שלא בנוכחות התובעים, ובה הודע לעובדים כי נתפסו כגנבים וסולקו מהחברה.
2. 2. הנתבעת הכחישה כל אחריות למעשה עוולה. הנתבעת הודתה בכך שביום 10.8.2000 עצרה מיוזמתה קבוצה של משאיות, נהוגות בידי התובעים כעובדיה, וזאת על מנת לבדוק התאמה בין כמויות הסחורה שעל כל משאית לבין הרישומים בתעודות המשלוח. בהמשך לכך, התבקש כל עובד להשיב לשאלות, וזאת במסגרת שיחה שהתקיימה בינו לבין נציג הנתבעת. הנתבעת הודתה כי התובעים גם נבדקו בפוליגרף בתוך כך. ואולם לטענתה השיחה נעשתה מרצונם של התובעים, ולא נכפתה עליהם. הנתבעת שללה כל טענה של "כליאת שווא". הנתבעת הדגישה את האינטרס שיש לה באיתור גנבים מתוך עובדיה וציינה כי פעלה באיתורם במקרה דנא בתום לב ובמסגרת האפשרויות החוקיות המסורות לה. לענין הוצאת לשון הרע - הנתבעת הודתה בכינוס עובדי החברה בסמוך לאחר אירוע הבדיקה, ואולם שללה את הטענה אשר לפיה ציינה את שמות התובעים בפני יתר עובדי הסניף הרלוונטי. לשיטת הנתבעת מדובר היה בהתכנסות לצרכי דיווח והבהרה, ולא היו בדברים שנאמרו משום הוצאת לשון הרע.
3. 3.
במישור הדיוני: מטעם התובעים הצהיר כל אחד מהם. בנוסף הצהירו מר סמארה ראיד, וכן מר סמארה עאהד. מטעם הנתבעת הצהירו מר יחזקאל יצחק, סמנכ"ל תפעול; מר יגאל אריה - מנהל תפעול; מר עזרא כהן - מנהל הסניף הרלוונטי בנווה נאמן, וכן הוגשה חוות דעתו של מר יחיאל מור, בודק הפוליגרף. כל המצהירים נחקרו בפני במסגרת שתי ישיבות להוכחות. עם תום שמיעת הראיות (ולאחר הפסקה) סיכמו ב"כ הצדדים בעל פה.
דיון
4. 4. דומה כי אין מחלוקת של ממש בכל הקשור לפן העובדתי בהליך זה. מטבע הדברים, התובעים צבעו את טענותיהם העובדתיות בצבעים עזים, כמתבקש מתחושותיהם הקשות. נציגי הנתבעת, לעומת זאת, ביקשו לתאר את הדברים באור רגוע ומתון, באופן טבעי למי שמבקש להתגונן מפני טענות קשות של כליאת שווא והוצאת לשון הרע. אם ננסה להפריד את הצבע מתוך המהות העובדתית, ניתן יהיה להבחין כי למעשה אין מחלוקת בין הצדדים באשר לנתונים העובדתיים הגולמיים.
5. 5. עיון בתצהירי הנתבעת מלמד על הודאתה בנתוני האירוע מיום 10.8.2000. מר יחזקאל יצחק הצהיר כי "במקרה של התובעים היו חשדות לקיומן של גניבות מהסניף" (ס' 10 לתצהירו). מר יחזקאל מסביר כי בעקבות אותן חשדות לגניבה, שהתבססו על חסר במלאי, "החלטנו לקיים חקירה בנושא. אני ניהלתי את החקירה בעזרתו של מר יגאל אריה" (ס' 11 לתצהירו). כחלק מהחקירה, ביום האירוע הורו מר יחזקאל וצוותו לכשמונה משאיות ובניהן אלה הנהוגות על ידי התובעים, לעצור לאחר שעזבו את שטח המפעל. נבדקה התאמה בין הסחורה שבמשאית לבין תעודות המשלוח (ס' 18 לתצהיר). לאחר מכן התובעים חזרו לסניף, לדרישתו של מר יחזקאל. בסניף, "התובעים התבקשו לשבת במשרדים באחד מהקרוואנים בהם יושבים עובדי הסניף ובהם הם עובדים במשך היום (אחד בכל חדר). בכל חדר יש חלון ומזגן והוא משמש משרד לכל דבר וענין" (ס' 23 לתצהיר). מר יחזקאל הדגיש כי אף אחד מהחדרים לא היה נעול, והיה ביכולת כל תובע לצאת מהחדר (ס' 24 לתצהירו). ואולם בחקירתו הודה כי ביקש להפריד בין התובעים על מנת למנוע תאום גרסאות (פ' ע' 39 ש' 17 - 23: "... לא רציתי שיהיו ביחד כי לא רציתי שיתאמו אינפורמציה... כל אחד היה בחדר נפרד. היה שירותים שם, ומים במקום אחר, לא רציתי שיפגשו, זה לגיטימי. מנעתי אפשרות מפגש ביניהם, שתמיד היו אנשים שלנו לידם. מאיר, עזרא, או מאיר מור").
6. 6. משך חקירתם של התובעים על ידי מר יחזקאל וצוותו נמשך כ- 4 שעות (ר' עדותו של מר יחזקאל, פ' ע' 39 ש' 17-33). כל אחד מהתובעים נדרש ליתן תשובות לחשדות בדבר גניבה. התובעים העידו כי חוקריהם - נציגי הנתבעת - הטיחו בהם חשדות כבדים בדבר חוסר נאמנותם לנתבעת ובדבר מידע שקיים בידי הנתבעת אודות גניבה כביכול (ר' למשל ס' 3ו' לתצהירו של מר איהב נסיראת). מר יחזקאל גרס כי מדובר היה ב"שיחה" (ס' 27 לתצהירו). ואולם מה שנחזה בעיני מר יחזקאל ל"שיחה" גרידא אשר התנהלה לשיטתו "בדרכי נועם, בנימוס ועדינות, ללא צעקות וללא איומים" (ס' 30 לתצהירו), התקבל אצל התובעים כחקירה אגרסיבית ביותר. מר נסיראת העיד שבמשך זמן ההמתנה והחקירה מצוי היה במכולה ללא שתיה, ללא מזון, ללא שירותים ובעלטה (ס' 3ה לתצהירו) כך גם הצהיר מר ג'אברא אמג'ד, מר חוסאם רביע וכן מר ג'בארה קאסם (בסעיף 3 לתצהירו של כל אחד מהם).
7. 7. כאן המקום לציין כי התובעים נחקרו כל אחד מהם והותירו רושם אמין בפני ביהמ"ש. התובעים שמרו על עקביות בגרסאותיהם, ותשובותיהם עלו בקנה אחד עם התצהירים. התובע 4 סיפר כי בכל פעם הוכנס אחד מהם לחדר החקירה - המכולה (פ' ע' 15 ש' 19-20). אחד החוקרים ישב בחדר ו"אמרו לי אתה גנב, נעשה ככה" (פ' ע' 16 ש' 4). התובע 1 תאר את המעמד בלשון קשה: "היו [במכולה] חומרי ניקיון ופסולת, בלי אויר, בלי חלון, חושך, אין אויר. היה לי שם קוצר נשימה בפנים. אם היה קורה לי משהו את המשפחה שלי היו זורקים לרחוב. היו דברים קשים, לא אנושיים" (פ' ע' 18 ש' 28-29). תובע זה המשיך וסיפר: "אני רוצה לציין קודם כל שלקחו אותי מהמכולה למקום הזה, הייתי מטושטש בכלל, שני אנשים החזיקו אותי ולקחו אותי לחדר ואפילו כסא כמו בן אדם לא ישבתי, עמדתי. חדרי מחסן זה חדר של אחד המנהלים. לא יודע מה זה. היה שולחן ועליו מצלמה וטייפ ואחד כאן ואחד כאן, מסביב. והדלת סגורה. הקיפו אותי מכל צד, יחזקאל ישב על הכסא, היו שני חוקרים, היו יותר מארבעה אנשים (פ' ע' 20 ש' 9-12). ובהמשך: "כשעצרו אותי לקחו אותי בכוח החוצה מהמשאית (מסמן בידיו), לקחו לי את הפלאפון ומשכו אותי בכוח מהרכב. מה אני יגיד לך? לא יכולתי להסתובב ולראות אנשים, יכולתי לשבור רגל. ביקשו תעודות סחורה והבאתי. פתחתי את המשאית וספרו ומצאו התאמה" (פ' ע' 20 ש' 17-20). תובע זה העיד על תחושתו שלפיה: "הם אספו אותנו אחד אחד כמו צייד שחיכה למישהו" (פ' ע' 21 ש' 20).
8. 8. לאחר החקירה היחידנית של כל אחד מהתובעים במשרדי הנתבעת, הובלו התובעים לבדיקת פוליגרף במקום אחר. התובע 1 תאר בחקירתו: "מור, יחזקאל, ושני חוקרים שהיו ולקחו אותנו למשרד ברמת גן, ושם גם הופרדנו. כל אחד נסע לבד. נסענו ברכב של החברה. לקחו אותנו כמו עבריינים. לא זוכר כמה מכוניות היו..." התובע 3 תאר גם הוא כי לקחו אותו לבדיקת הפוליגרף (פ' ע' 25 ש' 1-3) גם הוא תאר את החוויה הקשה שחווה עוד קודם לכן בעת החקירה במשרדי הנתבעת. מר רביע אמר כי לא דחפו אותו אלא שאמרו לו להיכנס, "ואם לא לא תלך הביתה נקח אותך למשטרה, היה איום" (פ' ע' 24 ש' 20). מר רביע הוסיף: "אמרו שלא יתנו לנו את המשכורת האחרונה" (פ' ע' 24 ש' 22).
9. 9. גם תובע 2, מר ג'אברה, תאר כיצד עצרו אותו בעת שנהג במשאית, לקחו מנו את הפלאפון, "והייתי בהלם. היו 3 שעצרו אותי, אני מכיר רק את מאיר מור שהיה שם ועוד שניים. התברר שזה היה חוקר, והמנהל יחזקאל" (פ' ע' 26 ש' 23-25).
10. 10. במישור עדויות הנתבעת, לצד תצהירו ועדותו של מר יחזקאל שהוזכר לעיל, הוגש גם תצהירו של מר יגאל אריה. גם מר אריה ציין בתצהירו כי נציגי החברה עצרו את המשאיות הנהוגות בידי התובעים, כי המשאיות נבדקו; כי נמצאה התאמה בין הסחורה שבמשאיות לבין תעודות המשלוח; כי התובעים התבקשו לחזור אל הסניף לצרכי חקירה; כי הם "התבקשו לשבת במשרדים" (ס' 21 לתצהירו); אך ציין כי לא היה מעורב בשיחות עצמן.
11. 11. עיינתי גם בעדותו של מר עזרא כהן מנהל הסניף הרלוונטי. גם עד זה הצהיר על קיומן של חשדות לגניבות על ידי התובעים; וסיפר כי התנהלה בחברה בדיקה בענין זה. כאמור, המשאיות נעצרו, נבדקו, נמצאה התאמה בין הסחורה לתעודות, והתובעים חזרו אל הסניף לבקשת נציגי הנתבעת. כאן התבקשו לשבת במשרדים. מר כהן ציין כי גם הוא לא נכח בשיחות עצמן.
12. 12. ניתן לסכם את הפן העובדתי בכל הקשור לבדיקת החשדות על ידי הנתבעת כדלקמן: התעוררו חשדות לגניבה; הנתבעת החליטה לערוך בדיקה; לשם כך וכענין של מהלך פתע עצרה משאיות נהוגות על ידי התובעים ובדקה את תכולתן. בדיקה זו לא העלתה דבר. על כן, התובעים נדרשו לחזור אל הסניף ולהמתין ל"שיחה" עם מר יחזקאל. המתנה זו נכפתה עליהם כפי שנכפית שיחת בירור עם מעסיק. התובעים, בלית ברירה, נמצאו כל אחד מהם בחדר אחר לצרכי בידוד ועל מנת שלא יוכלו לשוחח אחד עם השני. ככל הנראה, היה בידם לשתות ואף לאכול, ויתכן כי לפחות חלק מן החדרים היו מצוידים במזגנים ובכסאות לישיבה. יחד עם זאת, הובהר לתובעים באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי עליהם לשבת ולהמתין לבירור, וכי מהלך של עזיבה יתקל בתגובה מיידית וחמורה, כגון תלונה למשטרה וכן פיטורין. התובעים הועמדו במצב של אין ברירה.
13. 13. לצד ה"חקירה" על ידי מר יחזקאל, התובעים נדרשו לעבור בדיקת פוליגרף. לא הוצגו בפני ביהמ"ש טופסי הסכמה. מעדותו של מר עזרא כהן למדתי כי לשיטתו מדובר במהלך שגרתי ומקובל בחברות מזון שונות, ועל כן הנתבעת לא ראתה בכך דבר מה חריג. מכל מקום, אך ברור הוא כי גם מהלך הבדיקה נכפה על התובעים. התובעים לא בחרו במהלך זה מיוזמתם, במצב רגוע ומתוך שיקול דעת. הם עשו כן מתוך שאויימו בפיטורין ובתלונה למשטרה, והבינו כי עליהם לשתף פעולה אם הם מבקשים להציל את משרתם בחברה.
14. 14. כאן המקום להדגיש את פער הכוחות שבין התובעים לנתבעת. הנתבעת היא גוף מאורגן ומוסדר הנהנה מכח אדם מקצועי ומשכיל, ומהררכיה של בעלי תפקידים. לעומת זאת, אין מחלוקת כי התובעים הם אנשים "פשוטים", עובדי כפיים, חסרי השכלה והדיוטות (כפי שב"כ הנתבעת תארה אותם בסיכומיה). לתובעים לא ניתנה ההזדמנות להעזר בעו"ד ולהיות מיוצגים; הם לא הוזמנו לשיחה בזמנם החופשי; הם הועמדו בפני מהלך מתוכנן היטב על ידי נציגי הנתבעת, שכלל את הפתעתם בחקירתם בו זמנית, תוך שהם מופרדים האחד מהשני, ומוחזקים בחצרות הנתבעת בתנאים של חוסר וודאות.
15. 15. כאמור, אף כי מר יחזקאל ניסה לתאר את מהלכיו בצורה שקטה, רגועה ומינורית, הרי שהעובדות מדברות בעד עצמן: מדובר במהלך חקירתי משולב, שכלל בדיקה פיזית של תכולת המשאיות וכן חקירת התובעים יחידנית, כאשר מר יחזקאל נעזר בענין זה בצוות עובדי הנתבעת. אמנם, התובעים לא הוחזקו ב"תנאים קשים", ואף לא נפגעו פיזית. יחד עם זאת, הם נדרשו כל אחד להמתין בבידוד באחד החדרים עד ל"שיחה" עם נציג הנתבעת.
16. 16. על רקע פרישת היריעה העובדתית כמתואר לעיל, מתעוררת השאלה העומדת על הפרק והיא: האם רשאית היתה הנתבעת לפעול כפי שפעלה, ואם לא חצתה בנסיבות הענין את קווי העוולות נשוא התובענה. בענין זה, ב"כ התובעים הדגיש את זכויות הפרט של התובעים ואילו ב"כ הנתבעת הדגישה את זכאותה של הנתבעת למנוע גניבות. ואמנם, אלה הם האינטרסים העומדים על הפרק ואשר טעונים איזון: מחד, עומדת זכאותה של הנתבעת כחברה לשמור ולהגן על רכושה וקנינה וכן על צינורות המסחר שקבעה. מן הצד השני, עומדות חרויות התובעים כעובדים וכבני אדם, וכן כחשודים בעבירה של גניבה. כמובן, זכאותה של הנתבעת להגן על רכושה ולמנוע גניבות אינה יכולה להצדיק מהלך של פגיעה בחירותו של הפרט.
17. 17. האיזון בין האינטרסים הנ"ל נעשה בדרך המלך על ידי חקירה משטרתית. הסמכת המשטרה לחקור ולדרוש בחשדות לגניבה, היא אשר אמורה להבטיח את בירור האמת ותפיסת העבריינים. כידוע, סמכויות חקירתיות מסורות למשטרה, ורק לה. דומה כי אין צורך להרחיב בכגון דא, שהרי אינטרס ציבורי מובהק הוא כי גוף שלטוני יבצע פעולות חקירתיות. בסרט "לפני שהשטן ידע", מתאכזב הגיבור הראשי מעבודתה העצלה של המשטרה, אשר לא נענית במהירות לקריאותיו ואינה ממהרת לחקור בנסיבות הענין. סופה של אותה פרשה דמיונית בכך שהגיבור נוטל את החוק לידיו ושם קץ לחייו של העבריין באותו ענין. סיפור דמיוני זה אינו דומה כמובן לכאן. ואולם ההקצנה שיש בו מדגישה את החשיבות שבהקפדה על ייחוד סמכויות החקירה למשטרה, ולה בלבד.