פסק דין
עתירה המכוונת כנגד המשיבים להחזיר את העותר לשירות במשטרת ישראל (להלן: "המשטרה" או "המשיבה").
הרקע לעתירה
1.העותר שירת במשטרת ישראל החל משנת 1992 במשך 16 שנה, בעיקר כבלש בתחנת המשטרה בטייבה. במהלך שנת 2008 הוגש על ידי המחלקה לחקירת שוטרים (מח"ש) כתב אישום כנגד העותר יחד עם אחר בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בגין עבירות של אינוס וחטיפה. עם הגשת כתב האישום הושעה העותר מתפקידו במשטרה. במהלך ניהול המשפט הפלילי כנגדו חל מועד סיום ההתקשרות בינו לבין המשטרה. לפיכך, ביום 3.10.10 קיבל העותר הודעה מהמשיבה על אי הארכה נוספת של שירותו נוכח הקלון הגלום בכתב האישום שהוגש כנגדו. בתאריך 22.1.11 נכנסו פיטוריו של העותר לתוקפם. ברם, ביום 1.1.12 בתום פרשת התביעה במשפט הפלילי שהתנהל כנגד העותר, חזרה בה המאשימה מכתב האישום כנגדו וכנגד חברו. נוכח האמור, ביום 18.3.12 משיב 2 (ראש אגף משאבי אנוש אצל המשיבה – "ראש אמ"ש") החליט לגייסו מחדש לתקופת ניסיון של שנתיים. על-פי נוהלי אמ"ש, "שוטר חוזר" שהיה מחוץ למשטרה במשך פחות משנתיים, כבמקרה זה, אין צורך לערוך לו מבדקי אישיות עם חזרתו לשירות. חרף האמור, במהלך גיוסו מחדש למשטרה, עבר העותר ביום 11.7.12 ראיון אצל משיבה 3 המשרתת כפסיכולוגית במדור המיון בלשכת הגיוס של המשטרה. בהסתמך על הראיון ועל מבדקים נוספים שבוצעו לעותר, המליצה משיבה 3 ביום 18.7.12 לפני משיב 2 שלא לגייס חזרה את העותר לשירות במשטרה. ביום 29.8.12 משיב 2 קיבל את ההמלצה וחזר בו מהחלטתו הקודמת לגייס את העותר למשטרה והחליט שלא לעשות כן. העתירה מכוונת כנגד החלטה זו.
טענות העותר
2.לטענת העותר החלטת משיב 2 הינה בלתי סבירה ובלתי מידתית והיא נתקבלה רק על בסיס ראיון יחיד עם משיבה 3 וההחלטה עומדת בניגוד לנוהלי המשטרה לגיוס "שוטר חוזר". ראיון זה נערך באופן מוטה על-ידי משיבה 3 שלטענתו איננה מומחית, תוך התעלמות מנוף שירותו הכולל של העותר ותוך התעלמות מנסיבותיו האישיות. לטענתו עוד, במידה וראש אמ"ש לשעבר אשר החליט על פיטוריו היה אך משעה אותו מהשירות עד לתום ההליך המשפטי שהתנהל נגדו, היה העותר מוחזר לשירות לאלתר עם סיום המשפט ללא צורך בהליך גיוס מחדש, כשם שקרה לחברו לכתב האישום. העותר היה ער לכך שחלף זמן ניכר מאז מתן ההחלטה ועד להגשת עתירתו, אך טען כי לא ישב באפס מעש, אלא מאחר ונשלחה לו הודעה לקונית על הפסקת שירותו נאלץ לפנות בעתירה מנהלית (אחרת) על-פי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 ועד אשר הליך זה הסתיים, השתהה בהגשת עתירתו זו.
3.לעתירתו צירף העותר תעודות הערכה שהוענקו לו במסגרת שירותו וכן גיליונות הערכה תקופתיים שונים המצביעים על שירותו הטוב והמסור במשטרה במשך השנים. לטענתו עוד, משיבה 3 אשר ראיינה אותו וקבעה מסקנות לגביו איננה רשומה בפנקס הפסיכולוגים כפסיכולוגית מומחית, עובדה שיש בה כדי להשליך על מידת מיומנותה וכשירותה ובהכרח גם על תקיפות המסקנות המרחיקות לכת אותן הסיקה אודותיו. לעניין זה צירף העותר חוות דעת פרטית של פרופ' משה אלמגור אשר הצביע על הליקויים בהבחנתה של משיבה 3. לעותר אף נערך מבחן הערכת אישיות, וגם מבחן זה על-פי חוות דעתו של פרופ' אלמגור, אינו מצביע על ממצאים חריגים בהתחשב באירועים אותם חווה העותר במהלך חקירתו והמשפט הפלילי שהתנהל נגדו.
4.במסגרת השלמת טיעון והוספת פרטים, צירף העותר סיכום ראיון אחר אשר התקיים עמו אצל פסיכולוג נוסף מטעם המשיבה, סנ"צ סרג'יו ויגדור ממנו עולה, כי בניגוד להמלצותיה של משיבה 3, סנ"צ ויגדור המליץ על שיבוץ עתידי של העותר במשטרה מאחר שלא מצא בו מגבלות בתחום בריאות הנפש ולא מצא בו עדות של פגיעה פוסט-טרואמטית. בראיון זה אף ציין סנ"צ ויגדור כי העותר עשה עליו רושם של אדם כן ואמיתי, הוא הביע חרטה על התנהגותו והצליח להעביר תחושה שלמד את הלקח הנדרש ממעשיו. לא נמצא אצלו כל עדות למצב נפשי חריג ו/או הפרעת אישיות מובהקת. הוא הוסיף במכתב ששלח בדואר אלקטרוני אל משיבה 3 ביום 15.7.12 כי יתכן שהקלילות של העותר, אישיותו וגם כוחותיו להתמודדות עם המשבר שנוצר עקב פיטוריו, מטשטשות ומציגות באור שלילי את הנורמות ומערכת הערכים שלו, את הביקורת העצמית שלו ואת מימד לקיחת האחריות. מכאן ביקש העותר ללמוד שמשיבה 3 ובעקבותיה משיב 2 התעלמו במתכוון מחוות דעתו של סנ"צ ויגדור אשר עסק בדיוק באותם תכנים ונושאים אשר עסקה בהם משיבה 3 והגיעה למסקנה הפוכה לגמרי אודותיו. התעלמות זו מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה וחזרתו לשירות.
טענות המשיבים
5.ראשית טענו המשיבים כי נפל שיהוי כבד בהגשת העתירה ולו מטעם זה יש לדחותה. לחילופין נטען כי ההחלטה בעניינו של העותר הינה החלטה סבירה ומידתית שנתקבלה לאחר שקילת כל הנתונים בעניינו ואין כל עילה להתערבות בית המשפט בהחלטה.
6.לגופו של עניין, המשיבים טענו כי בחינת תוצאות המבדקים שנערכו לעותר העלו כי הוא אינו מתאים לשירות במשטרה. המלצת משיבה 3 שלא לגייסו ונימוקיה הוצגו לפני משיב 2 בדיון פנימי שנערך ביום 29.8.12. באותו הדיון קיבל משיב 2 החלטה סופית שלא לגייס את העותר כ"שוטר חוזר". החלטה זו נתקבלה גם על סמך נתונים נוספים מתקופת שירותו הקודמת של העותר במשטרה שהובאו גם הם בחשבון. באשר לטרונייתו של העותר על כך שנתבקש לעבור מבדקים עם חזרתו לשירות, הצביעו המשיבים על הנחיות פנימיות המתייחסות לדרישות הכשרה לשוטרים חוזרים, גם לאלו אשר הוחזרו לשירות בפרק זמן פחות משנתיים. אכן לא ניתנה הנחיה מפורשת על-ידי משיב 2 לעצם עריכתם של המבדקים בלשכת הגיוס והייתה זו הלשכה שהפנתה את העותר למבדקים, אך היא פעלה כפי שנהוג לגבי שוטרים חוזרים על-פי הנחיית משיב 2. מכל מקום, העותר לא היה פטור מעריכת המבדקים גם אם לא צוין בהודעה שנמסרה לו שיהיה עליו לעמוד בהם. בכל מקרה, שעה שכבר נעשו המבדקים לעותר לא ניתן להתעלם מתוצאותיהם. אין לעותר אפוא, כל זכות קנויה להימנות על שוטרי משטרת ישראל. המשטרה נאותה ליתן לעותר הזדמנות נוספת להוכיח את עצמו, אך הוא לא עמד בדרישות הגיוס ל"שוטר חוזר" ונמצא לא מתאים בסופו של יום לשרת כשוטר.
7.המשיבים גם הלינו על כך שהעותר צירף לעתירתו את חוות דעתו של פרופ' אלמגור. עתירה מנהלית באה לבחון את שיקול דעתה של רשות מנהלית ולא להוות ערכאת ערעור על החלטתה. לפיכך, אין מקום להסתמך על חוות דעת חיצונית הבאה להצביע כביכול על הליקויים שבהחלטת הרשות. מה גם, שמשיבה 3 הינה פסיכולוגית רשומה ונמצאת בתהליך הסמכה להתמחות משנת 2009 תחת הדרכתה של פסיכולוגית אחרת. היא אף עברה השתלמות אצל פרופ' אלמגור עצמו. יש לה גם ניסיון של מאות ראיונות וההחלטה הסופית שלא לקבל את העותר חזרה לשירות המשטרה, הייתה של הממונה עליה, סנ"צ גיל עמית, פסיכולוג מומחה, בדיון שהתקיים בפני משיב 2, כאמור, ביום 29.8.12.
8.בדיון בבית המשפט התייחסה באת כוח המשיבים לראיון שהתקיים לעותר אצל סנ"צ ויגדור. לפי טענתה, אין להקיש בין הראיון שהתקיים לעותר אצל סנ"צ ויגדור לבין הראיון שהתקיים אצל משיבה 3. בעוד שמטרת הראיון שהתקיים אצל משיבה 3 הייתה לבחון את התאמתו של העותר לשירות במשטרה, מטרת הבדיקה שהתקיימה אצל סנ"צ ויגדור, הייתה אך כדי לבדוק את מגבלותיו בתחום בריאות הנפש.
דיון והכרעה
9.ככלל, החלטה על פיטוריו של שוטר או על אי הארכת שירותו או אי חידוש העסקתו במשטרת ישראל הינה החלטה מינהלית הנתונה לביקורת שיפוטית, ומשכך חלים עליה הכללים המקובלים להתערבות בית המשפט בהחלטות רשות מינהלית, שעיקרם בכך שלא יתערב בית המשפט בהחלטה אלא אם מצא כי התקבלה בחריגה מסמכות, או תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או שהיא נגועה בשיקולים זרים או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשם של דברים (בג"צ 671/04 גרין נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 827 (2005); בג"צ 3798/09 גורחוד נ' המפקח הכללי על משטרת ישראל (פורסם בנבו, 07.12.10)). ובפרט, התערבותו של בית המשפט בהחלטות מעין אלו של המשטרה הינה מצומצמת (בג"ץ 3798/09 גורחוד נ' המפקח הכללי על משטרת ישראל (פורסם בנבו, 07.12.10); בג"ץ 1524/06 פלונית נ' מפכ"ל המשטרה (פורסם בנבו, 20.07.06).
10.השאלה היא, האם ההליך בעניינו של העותר נעשה בהתאם לנהלים והאם ההחלטה סבירה. בהקשר זה יש לזכור כי לא בנקל יתערב בית המשפט בהחלטת המשיב וביקורתו של בית המשפט תתמקד בבחינת תקינות ההחלטה מכוח עילות המשפט המנהלי, היינו, האם החלטת המשיבים שלא לחדש את שירותו של העותר עולה בקנה אחד עם אמות המידה של תקינות מנהלית, והאם החלטה זו התקבלה משיקולים ענייניים, ותוך סבירות והגינות (גב"צ 5844/07 כרמלי נ' ראש אגף משאבי אנוש (פורסם בנבו, 3.04.08; עע"מ 1990/11 חלף נ' מפכ"ל המשטרה, (פורסם בנבו, 27.06.12).
11.ראשית ייאמר כי נראה שאין לבוא חשבון עם העותר בעניין השיהוי בהגשת העתירה. העותר לא ישב בחוסר מעש ופעל כנגד המשיבים כדי שיאפשרו לו עיון בכל המסמכים הרלוונטיים בעניינו ונוכח סירובם אף נאלץ להגיש עתירה מינהלית כנגדם. אדרבה, יש גם רגליים לסברת העותר כי הוא נתקל בסירוב לא ענייני לחשוף לפניו את כל החומר הרלוונטי בעניינו, וחשיפת חוות דעתו של סנ"צ סרג'יו רק לאחרונה תוכיח. מנגד, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת המשיבים לערוך לעותר מבדקים עם חזרתו לשירות. אני גם סבור כי לעת הזאת מאחר והעותר כבר נבדק, לא ניתן להתעלם מהממצאים שעלו ממכלול המבדקים שבוצעו. גם מצאתי צדק בטענת המשיבים כי אין מקום לבדוק את סבירות החלטתם באמצעות חוות דעת פרטית של מומחה, אך גם לולא זה, נמצא כי יש צדק בעתירה, ולו באופן חלקי.
12.הנה כי כן, עיון בתרשומת הראיון שהתקיים בעניינו של העותר עם משיבה 3 (נספח ד' לעתירה), מלמד כי קיימים קווי דמיון רבים בינו לבין הראיון שהתקיים אצל סנ"צ ויגדור. בשני הראיונות נבדק רקעו של העותר, התייחסותו למשפחתו, התייחסותו לשירות במשטרה בכלל והתייחסותו לעבודתו כבלש בתחנת טייבה בפרט, ובעיקר נבדקה גם מוטיבציית השירות שלו. אך גם אם ניתן למצוא הבדלים בין שני הראיונות, לא ניתן להתעלם מהדואר האלקטרוני שנשלח על-ידי סנ"צ ויגדור למשיבה 3 ביום 15.7.12 ממנו עולה כי תפקידו לא היה רק לבדוק את בריאותו הנפשית של העותר. מתוך קריאת מכתב זה עולה כי סנ"צ ויגדור אף ניסה לשכנע את משיבה 3 כי לא קיימת מגבלה כלשהי להחזיר את העותר לשירות. בפתחו של המכתב מציין סנ"צ ויגדור כי העותר נבדק על ידו בהרחבה ובאופן מעמיק ומקיף וכי לא התרשם כי קיימת אצלו פסיכופתולוגיה חריפה, חריגה ו/או אקוטית. בהמלצותיו הוא לא הסתפק בהמלצה אודות בריאות נפשו של העותר, אלא גם על שיבוצו העתידי "על-פי דרישות המערכת".
13.ברם, חרף האמור, בהחלטה שניתנה ביום 22.10.12 על-ידי סנ"צ גיל עמית, פסיכולוג מומחה המשרת כראש מדור מיון אצל המשיבה, נסמך סנ"צ עמית אך ורק על הראיון שנערך לעותר על ידי משיבה 3 וההמלצה שניתנה בעקבותיו. בהחלטה, לא הייתה התייחסות כלל, לא לראיון שהתקיים אצל סנ"צ ויגדור ולא להמלצתו החד-משמעית להחזיר את העותר לשירות. אדרבה, עיון בהמלצתו של סנ"צ עמית מגלה שהנימוקים שעל בסיסם הוא השתית את ממצאיו, היינו: הבעייתיות שהתגלתה במספר היבטים בין-אישיים של העותר; הפגנת שיקול דעת בעייתי במיוחד במצבים בהן המצפון והמוסר הפנימי אמורים להדריך את פעילותו; קשייו לגלות ביקורת עצמית וחוסר המוטיבציה שלו, קיבלו התייחסות גם בחוות דעתו של סנ"צ ויגדור ובמיוחד במכתבו למשיבה 3 בדואר אלקטרוני מיום 15.7.12, כאמור.
14.בשים לב לאלו, נראה כי תהליך קבלת ההחלטה על-ידי המשיבים לא היה תהליך שלקח בחשבון את כל הנתונים הרלוונטיים. במסגרת ההחלטות היה על משיב 2 להתייחס גם לחוות-דעתו של סנ"צ ויגדור ולנמק מדוע שלל את ממצאיו, או חרף אימוצם ראה לנכון להמליץ בכל זאת שלא להחזיר את העותר לשירות.