יעקב גראד נ' מדינת ישראל

השופט נ' הנדל:

1. מונח לפנינו ערעור על שני חלקי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 44333-09-12, כב' השופט מ' יועד הכהן), אשר הרשיע את המערער בשתי עבירות: סיוע לחטיפה לשם רצח או סחיטה וסיוע לסחיטה באיומים, לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק), והשית עליו 12 חודש מאסר בפועל, בניקוי ימי מעצרו, מעצר על תנאי ופיצוי למתלונן.

           נציג את עובדות כתב האישום. בתקופה הרלוונטית התרחשו בסיני חטיפות של אזרחים סודנים ואריתראים לצורכי כופר, על-ידי כנופיות של בדווים. במהלך שנת 2012 התקשר אל המתלונן  (להלן: המתלונן), אחיינו של אביו, שומאי (להלן: שומאי), וסיפר לו כי הוא נחטף וכי שוביו במצרים דורשים 20,000 דולר בתמורה לשחרורו ולאי רציחתו. לאחר מספר שיחות בין החוטפים לבין המתלונן הוסכם על תשלום כופר בסך 13,000 דולר. לצורך איסוף כספי הכופר עמאד אבו עראר (להלן: עמאד) – המשתייך לארגון חמאס ומתגורר ברצועת עזה – יצר קשר עם המערער. לשניים היכרות ארוכת שנים, והראשון ביקש מהאחרון לאסוף את כספי הכופר בנקודת מפגש בתל אביב. המערער נסע למקום יחד עם אחר ועם ברוך תמסגן (להלן: ברוך). עובר להעברת הכסף המתלונן דרש לדבר עם שומאי. לשם כך המערער התקשר לעמאד, אשר שוחח עם המתלונן, ולאחר מכן העביר המתלונן את הכסף לידי המערער. לאחר קבלת הכופר המערער העביר את הכספים לפעיל בארגון חמאס בירושלים, וקיבל עבור סיועו עמלה של 1,500-2,000 ₪ מתוכם. על יסוד אלה הואשם המערער בעבירות של חטיפה לשם רצח וסחיטה, וסחיטה באיומים.

2. נוכח העובדה שעצם קיומו של המפגש בין המתלונן לבין המערער והאחרים בתל אביב, שבו הועבר סכום של 13,000 דולר, לא היה מצוי במחלוקת – בית המשפט המחוזי מיקד את דיוני בידיעתו של המערער על כך שהכספים הם כספי כופר. המערער טען כי טרם המפגש או במהלכו הוא לא היה מודע לכך. ערכאה קמא קבעה כי מודעתו של המערער הוכחה וכי הוא סייע לעבירה של חטיפה לשם רצח או סחיטה ולעבירה של סחיטה באיומים. דהיינו, בניגוד לכתב האישום נמצא כי הוא אינו מבצע בצוותא, אלא מסייע בלבד.

           מכאן הערעור המונח לפנינו. בפי המערער ארבע טענות מרכזיות: הראשונה מתייחסת לעבירת החטיפה לשם רצח או סחיטה; השנייה לעבירת הסחיטה באיומים; השלישית ליחס בין העבירות והרביעית לגזר הדין. ראשית, נטען כי לא הוכח מעבר לספק סביר שהתרחשה חטיפה מבחינה עובדתית. לחילופין נטען כי אף אם הוכחה כי התרחשה חטיפה – הרי שהמערער לא היה מודע לכך שמדובר בכספי כופר, ועל כן לא ניתן להאשימו בסיוע לעבירה זו. שנית, המערער גורס כי לא ניתן להאשימו בסיוע לסחיטה באיומים משום שהעבירה הושלמה עובר לסיועו; וכן כי הוא נעדר מודעות ביחס אליה. שלישית, לגישת המערער, יסודות שתי העבירות בהן הוא הורשע מוכלים אלה באלה, קרי באמצעות התנהגות בודדת שתי העבירות מתגבשות – ועל כן הרשעתו בשתיהן אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק וההגינות. רביעית, המערער סבור כי הן מתחם הענישה שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי והן מיקומו בתוך המתחם – מחמירים יתר על המידה, ויש מקום להקל בעונש המאסר בפועל שנגזר עליו ולהפחית משיעור הפיצוי שנפסק למתלונן. לצורך בחינת הטענות תחילה אפרוס את המסגרת הרעיונות ואת היסודות המשפטיים לדיון, ובהמשך הדברים ייבחנו לגופם. לנוכח טיב המחלוקת בין הצדדים והתוצאה אליה הגעתי, יהא זה מועיל לבחון את ההיבטים החוקתיים של המשפט הפלילי.

הגישה החוקתית למשפט הפלילי

3. חקיקת חוקי היסוד והמהפכה החוקתית שהתרחשו בשנות התשעים של המאה הקודמת הובילו לשינוי פני המשפט הישראלי. בעקבותיהם, התפיסה הרווחת היא כי "זכויות האדם החוקתיות הן חלק של המשפט החוקתי... [ו]הן מקרינות עצמן (במישרין או בעקיפין) לכל ענפי המשפט ובכך יוצרות קונסטיטוציונליזציה של המשפט" (בג"צ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד מח(2) 491, 502 (1994)). נפקות הדבר היא כי חוקי היסוד מקרינים מאורם ומחומם על כלל תחומי המשפט, ומובילים לכך שהזכויות נגזרות, מעוצבות ומפורשות בהתאמה אליהם (ראו אהרון ברק "קונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט" מחקרי משפט יג 5 (1996)).

           מבין ענפי המשפט, המשפט הפלילי בעל רגישות מיוחדת לשינויים בזכויות האדם. הדבר טבעי ומתבקש. תחום זה מעמיד את הפרט מול החברה, את היחיד מול המדינה. ההכרעות עניינן הכתמת הנאשם באשמה והענשתו, לרבות נטילת החופש של הנאשם, באופן חלקי או אף באופן מלא – גזירת מאסר בפועל; או הימנעות מכל אלה. למעשה, הסנקציה הפלילית היא החמורה ביותר שבכוח המדינה להשית על אדם. בכך החברה מפעילה את כוחה הכופה. הרשעה פלילית מתייגת אותו כמי שפעל בניגוד לנורמות שקבעה החברה והסנקציה הפלילית מסווגת כעונש פשוטו כמשמעותו. זהו ייחודו של הדין הפלילי וזו הפגיעה הגדולה בצידו – הפגיעה באדם, ברובד שבינו לבין החברה, תוך חציית הקו מהמוסר לדין ומהרצוי לאסור. בהיבט המעשי היחיד עומד מול המדינה, על חוסר השוויון ופערי הכוחות ביניהם. אין זה אומר כי אל למדינה לעסוק בתחום הפלילי. נהפוך הוא – הסדר החברתי דורש זאת, גם כדי להגן על הפרט. הכלל במשפט העברי – "וביערת הרע מקרבך" (דברים כב 21) – מחייב. דווקא בשל כך מלאכת האיזון רגישה במיוחד. ואולם, הנאשם נותר בגדר יחיד, ואין לוותר על הרף המשפטי הגבוה שנדרש מהמדינה טרם, למשל, יפגע שמו או יוגבל חופש תנועתו.

           האדן החוקתי המרכזי בתחום הפלילי הוא חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר על פי התפיסה הרווחת "...שינה את מערך הזכויות הפלילי מיסודו" (בעז אוקון ועודד שחם "הליך ראוי ועיכוב הליכים שיפוטי" המשפט 5 265, 265 (1995)). חוק זה העלה על נס את זכויות היחיד, ובכך הוסיף למערך השיקולים שהיה קיים קודם לכן בדין הפלילי. שאלה יפה היא האם בשלב זה של המשפט החוקתי הוא מוצא את ביטויו הראוי בתחום הפלילי. לענייננו נסתפק בתשובה כי מטיבו של המשפט להתפתח, ועל אחת כמה וכמה המשפט החוקתי, שהינו יחסית חדש בשיטתנו. על כל פנים, המעמד המיוחד של המשפט החוקתי במשפט הפלילי כבר הוכר ועוגן בפסיקה, ונותר אך ליישמו. באשר ליסוד התיאורטי, ראו את דברי הנשיא א' ברק בבש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (3) 355, 421 (1995):