פסק דין
התביעה יסודה בנזקים שנגרמו לרכב התובעים בתאונה נשוא התביעה. התאונה אירעה בצומת מרומזרת, וכל צד טוען שהוא חצה את הצומת כאשר מופע הרמזור בכיוון נסיעתו ירוק, ואילו הצד האחר חצה את הצומת למרות שמופע הרמזור בכיוון נסיעתו היה אדום.
העידו בפני מספר עדים. מטעם התובעים העידה התובעת 1 שנהגה ברכב במועד התאונה, ועד נוסף שנהג רכבו בצומת במועד התאונה, אך בכיוון אחר מהכיוון בו נסעו הרכבים המעורבים. מטעם הנתבעת העידה הנתבעת עצמה שנהגה ברכב, עדה שנסעה ברכב אחר שנסע מאחוריה, וכן בוחן תאונות דרכים מר ג'ובני.
בחנתי את העדויות והמסמכים, והגעתי למסקנה שדין התביעה להידחות. הגעתי למסקנה שנהגת רכב התובעים נכנסה לצומת שאינו פנוי ובאור אדום, ושאין מקום לייחס לנתבעת רשלנות תורמת. אלו נימוקי.
תחילה לשאלה מי מבין הרכבים נכנס לצומת באור ירוק ומי באדום. כאמור, מסקנתי היא שנהגת התובעים נכנסה לצומת באור אדום, ומספר טעמים לדבר.
ראשית, נהגת התובעים העידה שעוד מרחוק, ושעה שהיא התקרבה לצומת, היא הבחינה שברמזור דולק אור ירוק. היא התקרבה לצומת במהירות של 50 – 60 קמ"ש, ונכנסה לצומת כשהיא נוסעת בנסיעה רציפה, לטענתה באור ירוק. מאידך הנתבעת העידה שהיא עמדה והמתינה לפני הרמזור בו דלק אור אדום, ורק לאחר התחלפות האור ברמזור היא נכנסה לצומת. אין זה סביר שהנתבעת תמתין לפני רמזור ותחליט להיכנס לצומת למרות שהאור ברמזור טרם התחלף לירוק.
שנית, העידה בפני נהגת של רכב שנסע מאחורי רכב הנתבעת. גם נהגת זו העידה שהיא נכנסה לצומת כשהרמזור בכיוון נסיעתה היה ירוק. הסבירות ששתי הנהגות יטעו וייכנסו לצומת באור אדום, נמוכה עוד יותר.
שלישית, מעדותו של הבוחן, מר ג'ובני, ומתוכנית הרמזורים בצומת עולה, שלאחר סיום האור הירוק בכיוון נסיעת רכב התובעים מופיע אור ירוק בכיוון נסיעת רכב הנתבעת. גם תוכנית זו תומכת במסקנה שהתובעת "גנבה" את הרמזור. ב"כ התובעים טוען שהבוחן ביקר בצומת רק כחודשיים לאחר התאונה, ואין לסמוך על חוות דעתו. אלא שגם נהגת התובעים אישרה שזוהי תוכנית הרמזורים בצומת, ושלאחר שהאור הירוק בכיוון נסיעתה מתחלף לאדום, מתקבל אור ירוק בכיוון נסיעת רכב הנתבעת.
רביעית, התובעת העידה מטעמה עד. עדותו לא היתה אמינה. העד טען שראה את הצומת, אך גם הוא הודה שאת צבע הרמזורים הוא לא ראה. העד גם טען שהוא ראה את הנתבעת יושבת ברכבה ופונה לכיוון החברה שישבה עימה ברכב, אלא שטענה זו אינה סבירה בעיני, לאור מיקומי הרכבים בצומת. עד זה העיד גם שרכב התובעים התקרב לצומת באטיות, אך עדות זו אינה תואמת לעדות נהגת רכב התובעים עצמה, שהעידה שהיא המשיכה בנסיעה רציפה, ללא האטה. אני סבורה כי העדת עד זה שוקלת לחובת התובעים.
חמישית, עדות הנתבעת היתה אמינה והיא תאמה לאמור בהודעתה הכתובה לחברת הביטוח. מאידך עדות התובעת לא היתה עקבית. בעדותה טענה תחילה העדה שהנתבעת לא עצרה רכבה בצומת אלא הגיעה בנסיעה רציפה (עמ' 4 שורה 15), אך בהמשך העדות הודתה שהיא לא ראתה את רכב הנתבעת עד לתאונה, ושעה שהוא כבר היה בתוך הצומת. התובעת 1 גם העידה שהיא והנתבעת היו הרכבים היחידים בצומת אותה עת (עמ' 6 שורה 28), וטענה זו אינה נכונה שהרי העדה מטעם הנתבעת העידה שגם היא נכנסה לצומת.
לאור האמור הגעתי למסקנה שיש להעדיף את גרסת הנתבעת לפיה היא נכנסה לצומת באור ירוק ורכב התובעים נכנס לצומת למרות שהאור ברמזור בכיוון נסיעתו כבר התחלף לאדום. המסקנה היא שהאחריות לתאונה רובצת על נהגת רכב התובעים, התובעת 1.
אשר לרשלנות תורמת. בנסיבות העניין אין מקום לייחס לנתבעת רשלנות תורמת, וודאי לא רשלנות תורמת המקימה עילה לתביעה נגדה. הטעם לכך הוא שרכב הנתבעת כבר הספיק לחצות כמעט את כל הצומת, ואילו רכב התובעים רק החל להיכנס לצומת. בכך הודתה גם נהגת התובעים. ממילא לא ניתן לומר שהנתבעת נכנסה לצומת שאינו פנוי.
נותר עוד להתייחס לטענת התובעים בסיכומיהם, לפיה הנתבעת צרפה חשבונית של תיקון רכבה והתאריך בה קודם למועד התאונה, דבר המעיד על כך שהנזקים שתוקנו לא נגרמו בתאונה הנדונה. טענה זו עלתה לראשונה בסיכומים, ואיש לא נחקר לגבי האמור בחשבונית. אלא שגם אם אקבל את הטענה כי מדובר בחשבונית הקודמת למועד התאונה, אין בכך כדי להשליך על תוצאות תביעה זו. הנתבעת לא הסתמכה על חשבונית זו, שהרי היא לא הגישה מטעמה כל תביעה. המירב שניתן להסיק הוא שטענת הנתבעת כי רכבה ניזוק בצידו הימני אחורי, לא הוכחה. מכאן לא עולה ניסיון תרמית או הסתרה של מסמכים, ואין בכך כדי להשפיע על שקילת העדויות בתיק.
התוצאה היא שמלוא האחריות לתאונה רובצת על נהגת רכב התובעים, על כן דין התביעה להידחות.
התובעת תישא בשכר עדי הנתבעת כפי שנפסק, ובשכ"ט ב"כ הנתבעת בסך 2,500 ₪.
המזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק מפסק הדין.
ניתן היום, י"ח תשרי תשע"ב, 16 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.