פסק דין
1.בפני תביעה כספית ע"ס 13,000 ₪, שעניינה הנזק שנגרם לתובע, לטענתו, כתוצאה מחסימת מסגרת האשראי בכרטיס האשראי שלו, בשל סדרת חיובים שגויים ששגרה הנתבעת לחברת האשראי.
2.התובע עצמו לא התייצב לדיון, ותחתיו הופיע בנו, בנימוק שאביו עבר צינתור ו-3 ארועי לב, ועל כן נמנע מלהתייצב בשל החשש מהצטברות מתח והתרגשות. בהחלטה שניתנה על אתר התרתי לבן לייצג את אביו, ואף להעיד, כמיטב ידיעותיו.
3.מטבע הדברים, רבות מהעובדות ידועות לעד כעדות שמיעה בלבד, ובתור שכאלה אין הן קבילות על פי דיני הראיות בישראל. לא מצאתי מקום לסטות מדיני הראיות, חרף האפשרות לעשות כן בבית המשפט לתביעות קטנות, למעט כאשר הדברים עולים בקנה אחד גם עם גרסת הנתבעת, כפי שניתן ללמוד מכתב ההגנה ומעדותה של נציגת הנתבעת בדיון.
4.אין חולק כי ביום 22.8.2011 רכש התובע מכשיר טלפון סלולרי מהנתבעת, בעלות של למעלה מ-4000 ₪, וזאת בעסקה טלפונית. אין גם חולק, כי הודעת החיוב נשלחה לחברת האשראי, או לפחות נקלטה אצלה, 4 פעמים, כך שסך החיובים הגיע לכ-17,000 ₪ (אין גם חולק שבפועל, בסופו של יום, חויב הכרטיס רק פעם אחת, אולם לא על כך התביעה שבפני). אין חולק, כי פנייתו הראשונה של התובע לנתבעת היה ביום 25.8.2011 בשעות הצהריים; כי באותו ערב שוחח עם נציגה בכירה של שירות הלקוחות; וכי רק ביום 28.8.2011, יום א', במהלך שעות הבוקר, בוטלו החיובים המיותרים.
5.לא אמור להיות חולק (וספק אם יש חולק), כי העמסה כזו על המסגרת בכרטיס אשראי עלולה ליצור קושי עד כדי חסימת האפשרות לשימוש בכרטיס האשראי.
6.הצדדים חלוקים לגבי הנזק שנגרם, אם בכלל נגרם, כתוצאה מהאירוע המתואר, ולגבי שיעור הפיצויים שיש לפסוק, אם בכלל.
7.התובע טוען, כי ביום 24.8.2011 נגרמה לו עגמת נפש רבה במעמד ביצוע קניות במרכול, עת לא עבר כרטיס האשראי בקופה, והוא נאלץ להותיר את עגלת הקניות במקום, ולעזוב במפח נפש ובידים ריקות. כן הוא טוען, כי ביום 25.8.2011 הודיעו לו מסוכנות הביטוח, כי התשלום עבור ביטוח רכב ההסעות בו הוא משתמש לא כובד על ידי חברת האשראי, וכי לפיכך הביטוח אינו בתוקף; כתוצאה מכך, נאלץ לעשות שימוש ברכב הסעות חלופי, השייך לבנו (לא הבן שהתייצב לדיון), במסגרת עסק נפרד, וזאת למשך יומיים, בעלות של 1,200 ₪ ומע"מ ליום. בנוסף הוא טוען לעוגמת נפש רבה שנלוותה לצורך להתעסק בעניין במשך 3 ימים, למצוקה בה היה נתון עקב חוסר יכולת לעשות שימוש בכרטיס האשראי, ולאי-שיתוף הפעולה מצד הנתבעת, למרות שיחות ועידה בינו לבין חברת האשראי לבין נציגי הנתבעת, שלא הועילו עד ליום א' בבוקר, כאמור לעיל.
8.הנתבעת טוענת, כי תמוה שפנייתו הראשונה של התובע היתה רק ביום 25.8.2011, אם ארוע המרכול היה כבר ביום 24.8.2011; כי הטענה לגבי הביטוח מעוררת תהיות, נוכח העובדה שנעשה ברכב שימוש ביום 25.8.2011 בבוקר, ונוכח העובדה שלא הוצגה אסמכתא באשר למועד פקיעת הביטוח שכבר שולם קודם לכן; וכן, כי פעלה בשיתוף פעולה מלא, ואף הביאה לתוצאות המיוחלות מייד בבוקר יום העסקים הראשון שלאחר פניית התובע אליה (כזכור, פנייתו אליה היתה בשעות הצהריים של יום ה' בשבוע).
9.לשיטתי, דין התביעה להתקבל, עקרונית, אולם הרכיבים שבעדם יש לפסוק פיצוי מובילים לסכום נמוך בהרבה מסכום התביעה.
10.ניתן לקבוע, כעובדה, כי רשלנות הנתבעת היא שגרמה לתקלה (אין טענה כי הדבר נעשה בזדון). דומה, שניתן לקבוע כעובדה, כי תקלה זו הסבה נזק. הדבר עולה ממספר הפניות והשיחות, שעליהן באופן עקרוני אין חולק, המעידות על מצוקה מסוימת בה היה נתון התובע בימים המדוברים.
11.מאידך, ארוע הקניות במרכול לא יוכל לשמש בסיס לקביעת פיצויים, הן משום שהתובע עצמו לא התייצב כדי להעיד על תחושותיו, והן משום שכעולה מעדותו של הבן, ממילא סבר התובע כי מדובר בתקלה בכרטיס, ועל כן לא פנה מייד לחברת האשראי. אם כך סבר, יש להניח כי לא נמלא בושה, כתיאורו, ועגמת הנפש שנגרמה לו, אם בכלל, היתה קטנה.
12.עניין הביטוח אף הוא לא הוכח ברמה המצדיקה מתן פיצוי על ההוצאה בגין הרכב החלופי. נכון אני להניח, כי אכן עסקו של התובע ועסקו של בנו הם עסקים נפרדים, ואולי אף נעשתה עסקה כנטען על ידו, אולם, ראשית, לא הובאה ראיה לעניין סוגיית הביטוח עצמה, ואין בפנינו אסמכתא למועד פקיעת הביטוח, שנית, לא הוכח כי התוצאה המיידית של אי-כיבוד תשלום אחד של פרמיה היא אי-כניסה לתוקף (או פקיעה) של הביטוח, ושלישית, ממילא ניתן היה לצמצם את הנזק ואף למנעו לחלוטין, אם היתה הפרמיה משולמת בדרך חלופית, ברגע שהתברר לתובע כי כרטיס האשראי חתום – זאת בין בהעברה בנקאית, בין בשיק, ובין במזומן.
13.כל שנותר הוא סוגיית עגמת הנפש הכללית, שלגביה קשה לי לקבל שהנתבעת בכלל חלוקה. עגמת נפש שכזו היא תוצאה טבעית ומתבקשת של האירועים, ולגביהם על הנתבעת לפצות את התובע.
14.אני אומד את הפיצוי הראוי בסך של 900 ₪, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום זה, תוך 30 יום, אחרת יישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום. איני מחייב את הנתבעת בהוצאות התובע, נוכח סכום התביעה המוגזם, והעובדה שמרבית התביעה כלל לא הוכחה.
המבקש להשיג על פסק הדין, זכאי לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, תוך 15 יום.
ניתן היום, ט"ז סיון תשע"ב, 06 יוני 2012, בהעדר הצדדים.