יוסי בר נ' אסולין מאיר סוכנות לביטוח בע"מ

פסק דין

1.זהו פסק דין בתביעת התובע, לחייב את הנתבעת שהינה סוכנות ביטוח, להשיב לו סכומי פרמיות ששילם לטענתו ביתר, בתקופה בה בוטחו רכביו באמצעותה, ולפצותו על הפסדיו הנטענים, בגין אבדן הנחת העדר תביעות, בהעדר רצף ביטוחי, במהלך התקופה האמורה. הוחלט לדחות את התביעה, ולהלן הנימוקים.

2.התביעה מתייחסת לתקופה בת שלוש שנים, משנת 2005 עד שנת 2007. אין מחלוקת כי במהלך שנים אלה, ביטח התובע באמצעות הנתבעת, בין היתר, שני רכבים, שבוטחו בפוליסות ביטוח מקיף לרכב. לטענת התובע, כאשר החל לבטח את הרכבים באמצעות סוכן ביטוח אחר, בתחילת שנת 2008, התברר לו, כי אינו זכאי להנחת העדר תביעות בתשלום הפרמיה, בשל העדר רצף ביטוחי לרכבים האמורים. זאת, באשר בכל אחת מהשנים, היו הרכבים מבוטחים במהלך חלק מן השנה בלבד, ולא במשך כל השנה.

התובע תבע על כן, את החלקים היחסיים של הפרמיות ששילם לטענתו, בגין התקופות במהלכן לא היו הרכבים מבוטחים, המסתכמים בסך 6,812 ₪. כן תבע פיצויים עבור הפסדו הנטען, בגין אי קבלת הנחת העדר תביעות עבור שני הרכבים, במסגרת הפוליסות בהן התקשר, באמצעות הסוכן החדש, בסך כולל 6,816 ₪. בנוסף תבע החזר הוצאות, בסך 375 ₪. סכום התביעה נכון למועד הגשתה – 13,975. התביעה הוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות, והועברה לבית משפט זה.

3.לטענת הנתבעת, כל הפוליסות בהן מדובר, הוצאו על דעת התובע. הנתבעת טענה, כי בשנת 2005 ובשנת 2007, נערכו פוליסות ביטוח בחילת כל שנה, ואולם התובע לא הסכים לשלם את סכומי הפרמיה הנקובים בפוליסות, בגין שני הרכבים, ובסופו של דבר, שילם סכומים נמוכים באופן משמעותי, מן הסכומים שנדרש לשלם בתחילה. לטענת הנתבעת, סירבו חברות הביטוח, לבטח את הרכבים לתקופה של שנה שלמה, עבור הסכומים ששילם התובע, וביטלו את הפוליסות רטרואקטיבית, בחלוף מס' חודשים ממועד הוצאתן. הנתבעת טענה, כי בשל מאמצי מנהלה מר אסולין, והשתדלותו, נאותו חברות הביטוח להמנע מחיוב התובע בתשלום, עבור התקופות בהן עמדו הפוליסות בתוקף, עד ביטולן. במקביל לביטול הפוליסות כאמור, נערכו בכל אחת מהשנים האמורות, פוליסות חדשות, ליתרת השנה, מבלי שהתובע נדרש להוסיף על הסכומים ששילם בתחילת השנה, ובאופן בו בפועל ניתן כיסוי ביטוחי לכל אחד מהרכבים, לתקופה של שנה מלאה.

אשר לשנת 2006 – לטענת הנתבעת נערכה בתחילת השנה פוליסה לכל אחד מהרכבים, למשך שנה שלמה, ואולם בהמשך, נוכח סירובו של התובע להתקין את המיגון שדרשה חברת הביטוח, בוטלו הפוליסות, ונערכו פוליסות חדשות בחברת ביטוח אחרת. לפיכך, בפועל היו הרכבים מבוטחים ברצף ע"י שתי החברות, במהלך השנה כולה. הנתבעת עמדה על כך, שהתובע מסר בידיה שיקים חדשים, לטובת חברת הביטוח שהוציאה את הפוליסות החדשות.

לטענת הנתבעת, לא נגרם לתובע כל נזק, אלא להפך, רכביו בוטחו בפועל, במהלך התקופה כולה, במחיר נמוך ביותר.

4.התובע העיד לעצמו.

לנתבעת העידו, מנהלה, מר מאיר אסולין, ועובדת הנתבעת, הגב' דינה סלוק.

ב"כ הצדדים סכמו טענותיהם בעל פה, במהלך הדיון.

לאחר שבחנתי את הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, סבורני כי אין לקבל את התביעה.

5.גרסת הנתבעת לעניין נסיבות הקמת הפוליסות וביטולן, כפי שפורטו בתצהיר מנהלה מר אסולין, מתיישבת עם המסמכים שצורפו לתצהיר, מהם עולה, כי בשנים 2005 ו – 2007, אכן שילם התובע סכומים נמוכים מסכומי הפרמיה, שהיו נקובים בפוליסות. סבורני, כי גרסת מר אסולין לעניין זה, סבירה יותר מגרסת התובע, שכן על פני הדברים, תשלום סכומי פרמיה מופחתים, תאם את האינטרס של התובע, לחסוך בהוצאות, בעוד לנתבעת לא נגרם כל רווח כתוצאה מכך. גרסת מר אסולין לא הופרכה בחקירה הנגדית, ונתמכה כאמור, בעדות הגב' סלוק.

בעדות התובע לעומת זאת, עלה קושי ממשי, באשר התברר, כי הסכומים שתבע, חושבו ביחס לפרמיות המקוריות הנקובות בפוליסות, ולא ביחס לסכומי הפרמיות ששילם בפועל, ואשר היו כאמור, נמוכים באופן משמעותי. האופן בו הוצגו הטענות לעניין זה בתצהיר התובע, מטעה את הקורא לסבור, כי התובע שילם את מלוא הפרמיות, על פי הפוליסות המקוריות. הדבר מעלה שאלה ביחס למהימנות הגרסה.

סבורני, כי יש להעדיף את גרסת עדי הנתבעת ביחס לנסיבות האמורות, על גרסת התובע.

6.המסמכים שצורפו לתצהיר מר אסולין מלמדים, כי בכל אחת מהשנים, הוצאו פוליסות בתחילת תקופת הביטוח, כאשר בהמשך, בוטלו רטרואקטיבית, והוחלפו בפוליסות חדשות. בדיעבד, אכן לא היה התובע יכול להציג רצף ביטוחי, משום שתקופת הביטוח הראשונה בכל שנה, נגרעה מרצף הביטוח, עם ביטול הפוליסה רטרואקטיבית.

יחד עם זאת, בפועל, היו שני הרכבים מבוטחים, במהלך השנים האמורות, ברצף, שכן הפוליסות הראשונות שהוצאו בתחילת כל שנה, עמדו בתוקף, והעמידו כיסוי ביטוחי לרכבים, עד שבוטלו, וכאשר בוטלו, נערכו במקביל פוליסות חדשות, שהבטיחו המשך הכיסוי הביטוחי עד סוף השנה.

במצב זה, נראה כי נשמט הבסיס לתביעת התובע, להשבת סכומי הפרמיה, שחושבו באופן יחסי, לתקופה שמתחילת השנה ועד ביטול הפוליסות הראשונות בכל שנה.

מעבר לאמור, הרי שתביעת השבת החלקים היחסיים של הפרמיות, לצד הפיצויים בגין הפסד הנחת העדר תביעות, מהווה כפל תביעה ומכילה סתירה פנימית. זאת, באשר ברי, כי כדי להיות זכאי להנחה האמורה, היה על התובע לעמוד בתנאי של קיום רצף ביטוחי, המותנה כמובן, בתשלום פרמיות עבור כל תקופת הביטוח. התובע אינו זכאי לתבוע מצד אחד, השבת מקצת הפרמיות ,בגין חלקים משנות הביטוח, ומצד שני, לדרוש הפיצוי בגין אבדן הנחה, שהיתה מותנית בכל מקרה, בתשלום מלוא הפרמיות לכל התקופה.

יש אפוא לדחות התביעה להשבת סכומי הפרמיות.

משהתקבלה גרסת הנתבעת, לפיה התובע הוא שגרם להעדר רצף ביטוחי, יש לדחות גם את התביעה לפיצוי, בגין הפסד הנחת העדר תביעות. מעבר לאמור, סבורני כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח, את סכומי ההפסד הנטענים, בגין אבדן ההנחה.