החלטה
בתאריך 11.9.12 נעצר המבקש בחשד לביצוע עבירות של הטרדה מאיימת, הטרדות באמצעות מתקן בזק ואיומים כלפי בחורה אותה הכיר במועדון בתל-אביב וכנגד מעסיקה.
במהלך החקירה נתפסו מידי המבקש שני טלפונים סלולאריים בהם, על פי החשד, השתמש כדי לבצע את העבירות בהן נחשד.
בחלוף למעלה מ-6 חודשים מהיום בו נתפסו מידיו הטלפונים הניידים, משלא הוגש נגדו כתב אישום ומשלא הוגשה על ידי המשיבה בקשה להארכת תקופת החזקתם, בהתאם להוראת סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט- 1969 (להלן: "הפסד"פ"), הגיש המבקש, בתאריך 1.7.13 בקשה להשבת התפוסים.
בתגובתה ביקשה המשיבה לדחות את הבקשה, בטענה שהפלאפונים נועדו לשמש כראייה במשפט וכי מדובר בתפוסים ששימשו כאמצעי לביצוע העבירה "שבאופן ראוי מיועדים לחילוט".
בשולי התגובה ביקשה המשיבה להורות על הארכת התפיסה בדיעבד "גם אם לתקופה מוגבלת בזמן", על מנת לאפשר לה לסיים את הטיפול בתיק, נוכח התכלית הראויה של חילוט ואי השבת אמצעי לביצוע עבירה, זאת לאחר שעקב שגגה לא הוגשה בקשה להארכת התפיסה ונוכח הזמן הקצר שחלף מתום ששת החודשים לתפיסה.
במהלך הדיון שהתקיים לפניי במעמד הצדדים, הצהירה המאשימה כי הוכנה טיוטת כתב אישום נגד המבקש, בגין המעשים המיוחסים לו ושבעקבותיהם נתפסו הטלפונים הניידים, אך הוא טרם הוגש על מנת לאפשר לנאשם לממש את זכות השימוע, לאחר שנשלח אליו מכתב יידוע.
מטיוטת כתב האישום שהוכנה עולה כי לנאשם מיוחסות עבירות שביצע באמצעות הטלפונים הניידים התפוסים ובהם: איומים, הדחה בחקירה והטרדה באמצעות מתקן בזק.
המאשימה חזרה על עתירתה לדחות את בקשת המבקש ולאפשר לה להמשיך להחזיק בטלפונים הניידים על מנת שישמשו כראייה ועל מנת לחלטם, אם יורשע, כאמצעי שבאמצעותו בוצעה העבירה.
ב"כ הנאשם השתיתה את טיעוניה בעיקר על עקרונות של צדק, כשציינה את העובדות שחלפה כשנה מיום מעצרו של המבקש, במסגרתו נתפסו הטלפונים הניידים ולא הוגש כתב אישום עד היום, על אף הצהרת נציג המשטרה, בדיון שהתקיים בבית המשפט, בתאריך 14.9.12, בבקשה לשחרורו של המבקש, לפיה כתב האישום יוגש בימים הקרובים, והביע תרעומת על כך שהמאשימה למעשה "תפסה טרמפ" על בקשת המבקש, להשיב לו את הטלפונים הניידים, על מנת לבקש את הארכת התפיסה.
לגופו של עניין ציינה כי כראייה ניתן להדפיס את הודעות האס.אם.אסים המפלילים ובקשה לחילוט בעבירות אלה היא נדירה.
המסגרת הנורמטיבית קבועה בסעיף 35 לפסד"פ הקובע:
" אם תוך ששה חודשים מיום תפיסת החפץ על ידי המשטרה או מיום שהגיע לידיה, לא הוגש המשפט אשר בו צריך החפץ לשמש ראיה ולא ניתן צו על אותו חפץ לפי סעיף 34, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם אשר מידיו נלקח; אך רשאי בית משפט שלום, על פי בקשה שוטר מוסמך או אדם מעוניין, להאריך את התקופה בתנאים שיקבע"
הפרשנות לפיה גם הארכה בדיעבד במשמע ניתנה כבר בבג"צ 2393/91, פרידנברג נ' פרקליטות המדינה, פד"י מה(4), 490, מפי כב' השופט א. גולדברג, ובהסכמת חבריו להרכב השופטים י.מלץ ות. אור, כשקבע:
"כל שקובע סעיף 35 הוא, כי בית המשפט רשאי 'להאריך את התקופה בתנאים שייקבע' והארכה בדיעבד אף היא במשמע, בהקשר החקיקתי והמהותי בו אנו עוסקים"
אך זאת, תוך הדגשה כי בבוא בית המשפט להכריע בבקשה, יינתן משקל רציני ביותר לעובדה כי חלפו 6 חודשים מיום תפיסת התפוס, אף אם שיקול זה לא יהיה השיקול הבלעדי(עמ' 494-495).
פרשנות זו נתקבעה בפסיקה לאורך השנים, אף שהתוצאה לא תמיד הייתה זהה וראה לעניין זה בש"פ 6686/99, עובדיה נ' מ"י, פד"י נד(2), 464, שם חזרה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן וקבעה כי אמנם:
"ככלל, יש להגיש בקשת הארכה בתוך התקופה שהארכתה מבוקשת, בעניינינו תוך שישה חודשים. עם זאת, ניתן להאריך תקופה זו גם אם זו הוגשה לאחר חלוף תקופת ששת החודשים"(עמ' 475).
אולם, לצד זה הוסיפה כי אין זה ראוי שהמשטרה "תשב על הגדר", תימנע מהגשת בקשה תוך התקופה הנקובה בחוק ותחזיק בחפצים עד להגשת בקשת המבקש להחזירם:
"לא נראה לי, כי יש מקום להתייחס להתנגדות המשטרה לבקשה כאילו הייתה זו בקשה להארכת מועד ולדיון בהתנגדות כאילו הייתה קיימת החלטה להארכה. כאשר על הכף מונחת זכות יסוד של הפרט על קניינו ומנגד סמכות הרשות ליטול ממנה את קניינו, על הרשות למלא בקפדנות אחר הוראות החוק ולנקוט את הצעדים המתחייבים ממנו כדי להפעיל את סמכותה. דרישה זו איננה פורמאלית גרידא. היא נובעת מתפיסת יסוד של המחוקק ושל השיטה בדבר האיזון ההולם בין צרכי הציבור ובין זכויות הפרט, ואין להקל ראש בצעדים שיש לנוקטם בדרך לפגיעה באותן זכויות"(עמ' 477).