החלטה
בפני בקשת נתבע 1 (להלן: "הנתבע") למתן רשות להתגונן מפני תביעת התובע. עסקינן בתביעה על סך נומינלי של 203,365 ₪, שהגיש התובע, משרד עורכי דין, כנגד הנתבע ונתבע נוסף (שבינתיים הסתיים עניינו בפשרה), לתשלום שכר טרחתו בגין שירותים משפטיים שקיבלו הנתבעים, כנטען, מאת התובע.
בתמצית, טוען התובע בכתב התביעה, כי בין נתבע 1 וצדדים אחרים נוהלו הליכים משפטיים במסגרתם ניתן בשנת 2006 פסק דין בבית המשפט המחוזי בירושלים. ערעורים הקשורים עם פסק הדין הוגשו לבית המשפט העליון, או-אז פנו הנתבעים לתובע ושכרו את שירותיו. אליבא דהתובע, הוסכם על תשלום שכר טרחה על יסוד שניים: תשלום בגין שעות עבודה בפועל (לפי תעריף של 160 דולר ארה"ב לשעת שותף, 110 דולר ארה"ב לשעת שכיר ו – 50 דולר ארה"ב לשעת מתמחה) עד תקרה של 50,000 דולר ארה"ב ובונוס נוסף עבור הצלחה. מקדמה בסך 10,000 דולר ארה"ב הופקדה אצל התובע, אשר טוען שמאותו הרגע החל בעבודה אינטנסיבית בת מאות שעות עבודה בפרק זמן קצר, לקראת הגשת סיכומים מטעם הנתבעים לבית המשפט העליון. נוהלו מגעים לפשרה, אליבא דהתובע בהנחיית הנתבעים, וביום 15.4.10 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שנחתם על ידי הנתבעים עצמם. משלא שילמו הנתבעים את שכר הטרחה המוסכם, אליבא דהתובע, בהתאם לחשבון בסך 177,831 ₪, הוגשה התביעה. חשבון שכר הטרחה כולל, אליבא דהתובע, 160 שעות עבודת שותפים, 240 שעות עבודת שכירים ו – 46 שעות עבודת מתמחים. התובע אף עותר לתשלום שכר טרחה בגין בונוס ההצלחה (ולמצער, חלקו), ולעניין זה עותר התובע לפיצול סעדיו הואיל ואין עסקינן בסכום שיש לתבעו בסדר דין מקוצר.
אליבא דהנתבע בבקשת הרשות להתגונן (בה אף נטען כי התובענה איננה מתאימה להידון בסדר דין מקוצר), ובתמצית, נגרמו לו נזקים של ממש עקב הייצוג המשפטי, שהוביל לחתימה על הסכם פשרה, עת הסיכוי, לטענתו, כי פסק הדין לטובתו בבית המשפט המחוזי היה מבוטל, היה נמוך ביותר. הלכה למעשה, טוען הנתבע, כי רק יומיים עובר למועד הדיון שנקבע בבית המשפט העליון העלה בפניו עו"ד ממשרד התובע את האפשרות להגעה להסדר פשרה, ובמהלך מגעים מזורזים לשם הגעה לפשרה הופחת סכום ניכר אותו היו אמורים לקבל הנתבעים במסגרתו (כך שלמעשה התקבל במסגרתו סך כולל של 350,000 דולר ארה"ב בלבד, חלף 800,000 דולר), זאת עקב הגעתם של עורכי הדין ממשרד התובע בלתי מוכנים למשא ומתן, שהתנהל בתחומי בית המשפט העליון, ביום הדיון שנקבע. בנוסף, כך הנתבע, נוסחו של ההסכם, שפורמלית אף מקבל את הערעורים שהוגשו כנגד פסק הדין בבית המשפט המחוזי, עורר מחלוקות משפטיות נוספות. עוד טוען נתבע 1, כי הופעל עליו לחץ כבד להסכים באופן מיידי להסדר, כי קיבל רק מאחד מעורכי הדין של הצדדים העתק הימנו וכי הלכה למעשה אף העיר לאחר עיון חטוף בו כנגד אחד מתנאיו, אולם זכה להסברים לא מבוססים מאת באי כוחו דאז (עובדי התובע). במסגרת זאת, נאלץ לחתום תחת הלחץ על ההסדר באולם בית המשפט עצמו. בנסיבות אלה, טוען התובע כי זכאי הוא לקזז סך של 450000 דולר ארה"ב לפי פירוט שהובא בתצהירו בגין נזקים כספיים שנגרמו לו כמו גם סך של 100000 ₪ נוספים עלויות התדיינויות עתידיות. עוד טוען הנתבע, כי הלכה למעשה על התובע להוכיח את פירוט שעות העבודה הרבות שהושקעו, כי לא התחייב לקבל פירוט שרירותי, כטענתו, של שעות עבודה וכי הלכה למעשה הסיכומים שלשמם בין היתר נשכר התובע לא הוסיפו רבות על פני סיכומים שהוכנו על ידי בא-כוחו הקודם, ובנסיבות אלה, למצער יש ליתן לו רשות להתגונן מפני התביעה. בנוסף, טוען הנתבע לפזרנות בלתי סבירה באשר לחלוקת העבודה אצל התובע, וכן כי בהתנהלות התובע ביטל הלכה למעשה את הסכם ההתקשרות ביניהם ולפיכך הוא אף זכאי להשבת הסכום ששילם מראש לתובע.
נקבע דיון במעמד הצדדים, במהלכו נחקר הנתבע ממושכות על תצהירו.
הוגשו סיכומים בכתב, במהלכם אף הוברר, כי בהמרצת פתיחה שנוהלה בבית המשפט המחוזי בירושלים (לה לא היה התובע צד, הגם שעיון בפסק הדין שצורף לסיכומי התובע מגלה כי עורך דין ממשרדו העיד במסגרתו), ניתן פסק דין שלכל הפחות אליבא דהתובע, רלוונטי גם לענייננו ושעל אודותיו, כפי הנראה, הוגש ערעור לבית המשפט העליון. התובע, בין היתר, אף הדגיש כי הנתבע חתם על הסכם הפשרה בבית המשפט העליון וחזקה, כי היה מודע למשמעות חתימתו.
עיינתי בכלל כתבי הטענות, על צרופותיהם. שוכנעתי, כי דין בקשת הרשות להתגונן להתקבל.
די לעיין בנוסחו של כתב התביעה עצמו, האוחז על נספחיו כמאה ועשרים עמודים, המתאר (גם לעניין ההליכים הקונקרטיים לעניינם נשכר התובע) מסגרת עובדתית סבוכה, אשר ברובה אף מצדיקה שמיעת ראיות מטעם התובע, ולו להוכחת היקף העבודה שהושקע בפועל, על מנת להוביל למסקנה כי יש מקום ליתן לנתבע רשות להתגונן. בהקשר זה יפה, לענייננו, רציונל הדברים שנקבעו בע"ר (י-ם) 19656-04-12 אפוטה נ' כהן, (מצוי במאגרים המשפטיים ; 15.5.12), אשר מבהיר, הלכה למעשה, מדוע לא היה במכלול כתבי הטענות , החקירה הממושכת, הסיכומים והאסמכתאות, כדי להוביל למסקנה לפיה אין מקום ליתן לנתבע רשות להתגונן.
הן שאלת היקף התשומות המשפטיות שהושקעו על ידי התובע בייצוגו של הנתבע (שהיא, כשלעצמה, סוגיה עובדתית הצריכה הוכחה), והן טענות הנתבע ביחס לזכות לקזז כנגד סכום התביעה נזקים שנגרמו לו, מחייבים לכל הפחות שמיעת ראיות, לרבות מטעם התובע, ויכול שתקננה לנתבע הגנה מפני התביעה (ולו בהתחשב בסכומים שכבר התקבלו אצל התובע מאז נשכר על ידי הנתבעים ועד עתה). אמנם, אין מניעה להגיש תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום שכר טרחה על יסוד הסכם בכתב ובכלל זה אף לצרף כאסמכתא את תחשיב השעות שערך התובע, אולם על תובע גם להביא בחשבון, כי תחשיב זה הינו בבחינת ראיה לכאורה, ואין בו כדי לייתר, כשלעצמו, את הצורך בשמיעת ראיות, ככל שמתעוררת מחלוקת של ממש בהקשרו.
גם אם , ניתן פסק דין (שאיננו חלוט כפי הנראה), בהליך אחר [ה.פ (י-ם), 8388-01-12 ; להלן: "ההליך האחר"], לו לא היה תובע צד של ממש, ובו נקבעו קביעות עובדתיות שנסמכו גם על עדותו של עורך דין אצל התובע, הרי שמיהותה של המחלוקת הכספית שלפנינו רחב יותר – הן בהקשרה של טענת הקיזוז (שכן במסגרת התובענה שלפני אחת מטענות הנתבע קשורה עם טיב השירות המשפטי שניתן גם במהלכו של יום הדיונים, וגם עובר לו, לרבות שאלת הלחץ הנטען שהופעל) ולבטח באשר להיקף התשומות שהוענקו לנתבע (ולנתבע 2) על ידי התובע. זאת, במיוחד שעה שהלכה למעשה מקורה הנטען של השאלה העיקרית שנידונה באותו ההליך (קרי – זכויותיו הנטענות של התובע שם ואופי ההערכה של זכויות אלה), הינו חלק ממסד טיעוני הנתבע באשר לטיב הייצוג שקיבל (ולא רק על ידי עורך הדין אשר למקרא פסק הדין הנ"ל העיד בבית המשפט המחוזי). ככלל אף דומה, שטענות הנתבע באשר לנסיבות כריתת ההסכם ביום הדיון בבית המשפט העליון הינן טענות שמטבע הדברים רלוונטיות במיוחד לתובענה הכספית שלפני ולא ברור מה היו, ממילא, היקפן ונפקויותיהן הכוללות, בהליך האחר (אשר כל שצורף הימנו היה העתק פסק הדין שניתן בו בערכאה הדיונית) ביחס לפלוגתאות שנבחנו שם על דרך שמיעת ראיות. מכל מקום, גם אם הערכת הסיכון והסיכוי במסגרת ההליכים לקראת פשרה בבית המשפט העליון נידונה בפסק הדין בבית המשפט המחוזי בהליך האחר, דומני שלפחות לעת הזו, עת התובע עצמו לא היה צד של ממש להליך, ובהתחשב בכך שבענייננו שאלה זו הינה אחת מן השאלות העיקריות שבמחלוקת, אין למנוע בשלב דיוני זה את המבקש מלפרוש הגנתו במלואה בפני בית המשפט. הדברים יפים במיוחד שעה שהלכה למעשה (לרבות בהתחשב בסכומים שכפי הנראה כבר שולמו עד עתה לתובע), יש לתובע טענות הראויות בירור עובדתי של ממש בכל הקשור עם היקף העבודה שהשכר בגינה נתבע.
בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום למנוע מן המבקש מתן רשות להתגונן.
כבר נפסק,כי " בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן. לפיכך, די אם הנתבע הראה, ולו קצה חוט של טענת הגנה, כדי להצדיק, בהתמודדות בין האינטרסים השונים, את ההכרה בזכותו להתגונן. המימד החוקתי הנילווה לזכות להתגונן מוסיף חיזוק-יתר לכלל הנקוט בהלכה הפסוקה מזה שנים רבות לפיו בקשת רשות להגן תידחה רק כאשר אין, ולו בדל סיכוי אפשרי, כי טענה מטענות ההגנה המועלית תתקבל במשפט גופו..." [ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 15.6.09].
לא למותר לציין, כי גם חקירתו הנגדית של הנתבע לא הובילה למסקנה, כי עסקינן בהגנת בדים. בנסיבות אלה, ובמיוחד שעה שהחלטה בדבר מתן רשות להתגונן הינה החלטה דיונית באופיה – שאיננה גורעת הלכה למעשה זכות מהותית מן התובע, שעדיין יוכל להוכיח את תביעתו וככל שיוכיחה לזכות בסעד של ממש – שוכנעתי כי יש מקום ליתן לנתבע רשות להתגונן מפני התביעה.
תצהיר הנתבע ישמש ככתב הגנה והתובענה תתנהל בסדר דין רגיל, נוכח סכומה.
הוצאות ההליכים תושתנה עם תום ההליך העיקרי, ובהתאם לתוצאותיו.
תואיל המזכירות להמציא ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, כ"ב תמוז תשע"ג, 30 יוני 2013, בהעדר הצדדים.