אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> יאיר דיין נ' עיריית תל-אביב ואח'

יאיר דיין נ' עיריית תל-אביב ואח'

תאריך פרסום : 24/01/2010 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
21520-08
11/01/2010
בפני השופט:
ירון בשן

- נגד -
התובע:
יאיר דיין
הנתבע:
1. עיריית תל-אביב
2. אריה חברה לבטוח בע"מ

פסק-דין

פסק דין

זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובע. לטענת התובע הוא הגיע למדרכה הסמוכה לבית מגוריו מכיוון הכביש, עבר בין מכוניות חונות וכשעלה על המדרכה מעד ונפל על שברי זכוכית. הזכוכיות פצעו את כף ידו השמאלית. המעידה נבעה מכך שבמדרכה היו חסרות מרצפות אחדות.

התובע העיד על נסיבות האירוע והציג תמונות שלדבריו צולמו סמוך לאחר פציעתו. בתמונות רואים שטח הסמוך לשפת המדרכה, ליד הכניסה לבית, שבו חסרות מרצפות רחוב ומונחת מרצפת שיצאה ממקומה. במקום נוצר "בור" חול קטן שעומקו כעובי מרצפת ושטחו כשטח 8 - 10 מרצפות קטנות. אמו של התובע העידה שהגיעה למקום סמוך לאחר נפילת בנה, מצאה אותו פצוע, שמעה מפיו על נסיבות פציעתו והוא הצביע בפניה על מקום הנפילה. הנתבעות הביאו את עדותו של מר חכים, שאישר שכשלושה חודשים לאחר המועד שבו נטען שהתרחש האירוע, נראה אותו מקום בדיוק כפי שנראה בתמונות (ת/1 – ת/4). תוך יומיים תוקן המפגע.

הנתבעות טוענות שהאירוע דווח להן באיחור והתיעוד הראשון שלו, בתעודת חדר המיון שאליו הגיע התובע כוללת את חלקו האחרון של הסיפור, דהיינו הנפילה על שברי זכוכית ופציעת היד – ולא את חלקו הקודם, דהיינו, המעידה בשל מרצפות חסרות במדרכה.

התובע לא אחראי לפרטים שנרשמו בחדר המיון. אילו היתה סתירה בין מה שהעיד לבין מה שנרשם (כביכול מפיו) בחדר המיון, בהחלט היה הדבר מעורר ספק באשר לגרסתו, אלא שכאן לא מדובר בסתירה. הגרסה שנרשמה בחדר המיון כוללת את חלק האירוע שעשוי להיות רלוונטי לטיפול – פציעת כף היד משברי זכוכית. סיבת הנפילה, אינה נראית כענין כה חשוב מבחינת הרופא המטפל. יתכן שלא שאל עליו, יתכן ששאל ולא טרח לרשום תשובה (שאינה נחוצה לו). איני מייחס לרישום החלקי משמעות גדולה. די בו כדי להראות שבמועד שבו טוען התובע שנפצע הוא אכן נפצע משברי זכוכית. אין בו כדי לתמוך (אך גם אין בו כדי להפריך) את טענתו באשר לסיבת הנפילה.

אני מאמין לתובע שסיבת נפילתו היתה העדרן של מרצפות במדרכה. עדותו נתמכה בעדות אמו, אשר העידה גם על מה שראתה – וגם על מה שאמר לה סמוך לאחר האירוע. מדובר בחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה (רס גסטה), כאשר האם העידה על אמירה ספונטנית של מי שנפצע סמוך לאחר פציעתו, אודות נסיבות הפציעה. עם כל הזהירות בעדות של אם התומכת בעדות בנה, יש בה כדי לחזק במידה מסוימת את עדותו של התובע (שהוא כמובן, בעל ענין מובהק בהצלחת התביעה ויש להזהר בעדותו). העדויות של האם ושל הבן כאחד נראו בלתי מתחכמות. שניהם לא ניסו להציג עצמם כיודעי-כל ושניהם נטו לא להפריז בתיאוריהם (גם לא לענין הנזק). אני מאמין להם.

הנתבעת טענה שהתובע היה מודע לקיומו של המפגע ליד ביתו ולכן הוא נושא בתרומת אשם גדולה (לכל הפחות) לפציעתו שהתרחשה לאור היום. עמדתה לא נראית לי. אף שהתובע אישר שהיה מודע למצב המדרכה, הוא העיד כי במהלך שהובילו למעוד שם, לא הביט דווקא על הרצפה – וכך נפל. הוא סיפר שחצה את הרווח שבין שתי מכוניות חונות ומיד אחרי שהניח את רגלו על המדרכה (לאחר פסיעה או שתיים), מעד.

סביר שאדם המגיח מעבר למכונית חונה לא יוכל לראות את חלק המדרכה שמסתירה המכונית. במידה ידועה עליו "להמר" על תקינות המדרכה הנסתרת בחלקה מעיניו. דומני שראוי להזכיר שאין אדם חייב לפסוע על מדרכות העיר כשהוא בוחן את המדרכה כאילו צעד בתוך שדה מוקשים. גם לאדם הזוכר כללית שיש במדרכה פגם אין "חובת עירנות" מתמדת שאי עמידה בה שקולה להתרשלות. אדם הנע במדרכה בעיר מצופה למידת דריכות שונה מאדם הנע במדבר או בג'ונגל.

מן הראוי להגדיר היטב את המפגע: לא מדובר באחד מאותם מפגעים שנוצרים "מעצמם" במרוצת הזמן, עקב שקיעת מרצפות, או השלכת פסולת – שאז אחריות העיריה נגזרת מכך שידעה או היה עליה לדעת אודות המפגע, אך היא לא סילקה אותו בטרם גרם לנזק. בחינת התמונות מעוררת תחושה ברורה שמדובר בליקוי כלשהו בתשתיות ולא בתקלה אקראית. יתכן (כך חשב התובע) שבמקום עמד בעבר תמרור שסולק והמגרעת שהותיר לא כוסתה. יתכן שעבודת תשתית כלשהי בוצעה באופן כושל, או נזנחה בטרם הושלמה. מכל מקום כעשר מרצפות אינן חסרות במדרכה חדשה למראה "סתם כך" וגם לא "מעצמן". דומני שמראה המפגע מצביע על סבירות גבוה שהוא נגרם על-ידי העיריה עצמה – שאחזקת המדרכה היא באחריותה. עדותו של מר חכים, מטעם העיריה, לא שכנעה אותי שהוא עצמו טרח לברר את כל החלופות הסבירות שהיו עשויות להוביל לכך שהעיריה עצמה יצרה את המפגע – ובנסיבות ניתן היה לצפות שיעשה כן. לאור זאת, אני קובע שהתובע נפצע עקב נפילה במפגע במדרכה אשר סביר שנוצר בידיעת הנתבעת 1, או על ידה ולא סולק במועד.

אין חולק על כך שלתובע נותרה נכות בשיעור 5% בכף ידו השמאלית, כאשר נפגע עצב של האצבע השלישית ונותרה במקום צלקת. התובע העיד שהמקום כואב לו בעת שהוא מבצע פעולות פיסיות שונות. התובע העיד שהיה חייל משוחרר. הוא הועסק בעבודות מזדמנות שונות לפני פציעתו ואחריה, כפועל שיפוצים, מתדלק טבח וכו'. הוא טען ששכרו בעבודות אלה היה בסדרי גודל צנועים למדי 4000 – 5000 ₪ והסביר שדווקא בביצוע מלאכות כפיים נגרמו לו קשיים. התרשמתי מהעדר ההפרזה בתיאור הדברים ותלונותיו, למשל, שנשיאת משקל הלוחץ על הצלקת מכאיב לו, נראות לי אמינות לחלוטין.

התובע הוא איש צעיר בעל כישורים צנועים. הוא מתפרנס ממלאכות פשוטות שבהן יש משמעות לכח פיסי וליכולת לבצע פעולות פיסיות בידיים. סביר שפציעה המפריעה לפעולת יד שמאל (ואפילו באופן קל) תהיה בעלת משמעות כלכלית כלשהי. התובע השתכר שכר שנפל משמעותית מהשכר הממוצע במשק ונראה שסדר הגודל של השכר הצפוי לו צנוע מאוד. אף שהתובע לא הציג תיעוד על שכרו (תיעוד לשדבריו קיים), איני מפקפק בכך שהוא הרוויח (או יכול היה להרוויח) לפחות את הסכומים הצנועים שלהם טען. על בסיסם ראוי לפסוק לו פיצוי גלובאלי בגין הפגיעה בכושר השתכרותו. מדובר בנכות יחסית קטנה. לא תמיד יהיה לה ביטוי בכושר השתכרותו של התובע. אם אתייחס לשיעור הנכות הרפואית כקנה מידה כלשהו להפסד כושר השתכרותו הממשי, דומה שמאז התאונה (תקופה של כארבע וחצי שנים) איבד התובע מכושר זה כ – 10,000 ₪.

דומני שיש להעניק לו פיצוי בגין אובדן כושר העבודה העתידי בשיעור של 2/3 מהפיצוי שהיה מתקבל לפי תחשיב קונבנציונאלי (דהיינו, היוון מכפלת 5% בשכרו העתידי כ – 5000 ₪). לפיכך אני פוסק לו פיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות בעתיד – 60,000 ₪.

בתקופה הסמוכה לפציעה נגרם לתובע סבל של ממש. מאז הוא עדיין סובל מתוצאות פגיעתו. בגין ההפסד הלא ממוני אני פוסק לו פיצוי בסך 20,000 ₪.

לא מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרה שקיבל וההוצאות שהוציא סמוך לפציעה ובגללה. אין בפני תיעוד ממשי על הוצאות אלה ולא התרשמתי שהעזרה שקיבל מאמו חרגה במשהו מהעזרה הרגילה שמעניקים בני משפחה זה לזה בעת מחלה רגילה.

חבותה של הנתבעת 2 לפי הפוליסה לא הוכחה. התביעה נגדה נדחית.

לסיכום: אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע 90,000 ₪ הנושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל, שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ והוצאות משפט כדלקמן: האגרה ששולמה ועלות חוו"ד המומחה מטעם התובע בסך 3,000 ₪.

המזכירות תשלח את פסק-הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"ה טבת תש"ע, 11 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ